"אם הייאוש בא לקראתך
אל תתן לו יד
התחבר לנשמתך ולא תהיה לבד
לא תהיה יותר לבד" (עמיר בניון-געגוע)
השבועות החארונים לא היו קלים.
לפני שלושה שבועות מצאתי עצמי מחוץ לבית בשבת אחרי הצהריים עם תיק ביד ושום מקום ללכת אליו.
מזל שאני בצבא ושהיה לי בסיס לחזור אליו.
סגרתי את השבת של השבוע שאחכ ובשבוע לאחר מכן ביליתי את הסופש בכל מיני מקומות עד שחזרתי הביתה במוצש.
מאז הכל מוזר. כאילו יש פיל ענק בחדר.
כאילו משהו הולך להתפוצץ וכולנו בהיכון.
פתחתי לי אופצייה בבית החייל. סידרתי לעצמי גיבוי ובמקרה הכי גרוע אחזור לבסיס כמו באותה שבת..
לא טוב לי.
הנגד שלי אומר שאני צריכה לשתוק. לא להגיב. להוריד את הראש. לחכות עד שאסיים את הצבא ואז אצא מהבית.
הקצין שלי אומר שאני צריכה לפתוח את הכל. ללבן עניינים. אבל למי יש כוח לפתוח תיבת פנדורה של 4 שנים?
בינתיים אני אומללה.
דואגת להשאר מחוץ לטווח. להתאפק. לשתוק. אבל זה ככ קשה.
כי יש כל כך הרבה שטויות ודברים שמפריעים לי ואני לא יודעת לסתום את הפה.
אם יש חוסר צדק אז יש חוסר צדק.
אפ מישהו גורם לי לקריז-אני נכנסת לקריז. זה לא שיש יותר מדי אופציות.
למה? למה זה ככה? למה אני לא יכולה להיות חיילת רגילה? לחזור הביתה לפינוק של שבת?
שיעירו אותי עם חיוך וחיבוק? זה כל כך הרבה לבקש?
צריכה חיבוק. וחום.
צריכה אכפתיות.
צריכה מנוחה, שקט מהכל.
כמה עוד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת