just let me be
הדמיון הוא הנשק הטוב ביותר כנגד המציאות. |
 כינוי:
הכלואה במערבולת בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2011
כשאתה מאבד מישהו אתה אמור לבכות. להתאבל. אבל איך מגיבים כשמגלים שמישהו שפעם הכרת, לתקופה קצרה, מישהו שבזמנו היה לך קשר איתו, אפילו חשבתם שיש לכם חיבור נפשי, נשמות תאומות, אבל מאז שנה וחצי לא דיברתם-נהרג.? לא ידעתי בכלל שהוא חזר לארץ. שהוא סיים את מסע האופנועים שלו. לא ידעתי בכלל כשהוא נהרג. רק עכשיו גיליתי, וההרגשה? אז זהו שאין הרגשה. מתוך כל כך הרבה בלבול, אני כבר לא יודעת מה להרגיש, אם להיות עצובה או לא? אני אמורה בכלל להגיש עצובה? אחרי הכל, הכרנו לתקופה קצרה, התחברנו עמוקות, אבל מאז? כלום. לא יודעת מה להרגיש, אם להרגיש, כמה להרגיש. לא יודעת אם להיות עצובה, אם זה בכלל בסדר להיות עצובה על מישהו שבקושי הכרתי, אבל הכרתי מאוד. אני זוכרת את שאיפותיו, חלומות, תשוקותיו. אבל בקושי זוכרת אותו. יהי זכרו ברוך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
