מחרתיים יומולדת.
לא רוצה לחגוג, לא רוצה מתנות, לא רוצה חיבוקים, לא רוצה נשיקות, לא רוצה תשומת לב.
רוצה שקט, רוצה שלום, רוצה שלא יהיו פיצוצים, ויריות ופצועים והרוגים.
קחו את היומולדת הזו, קחו את הכל. תנו לי להיות בבסיס, לעשות את מה שהתגייסתי עבורו.
תנו לי להיות חלק מהגנת המדינה.
עד שאני יוצאת הביתה אני כבר לא רוצה להיות בבית. רוצה להיות עם הנשק שלי, עם האפוד, עם המחסנית בהכנס, בהיכון.
בהיכון להגנה. בהיכון לתקיפה.
נסערת. לא מצליחה לחייך בלי להרגיש אשמה. אשמה שאני בבית בעוד שחבריי סוגרים שבת בעוצר או בכוננות
אשמה שיש משפחות שקוברות את אהוביהם ואני חוגגת יומולדת.
כועסת.
כועסת שיש לנו בתוך המדינה כאלה שרוצים לפגוע בה. כועסת שיש מסביב למדינה רק אויבים ולא אוהבים
כועסת שיש מאות ואלפים שמפגינים על שטויות ושרוצים לקצץ מתקציב הבטחון בעוד אנחנו מותקפים.
אי אפשר לשכוח שאנחנו חיים בישראל ושאנחנו מוקפים באויבים ולא רק מוקפים-גם בתוכינו יש אויבים.
אי אפשר לדרוש לקצץ בתקציב שמגן עלינו.
מגיע לחיילים יותר.
יותר משכורת כל חודש. יותר ציוד ואוכל. פחות בלאי. יותר ת"ש.
כי הם (אנחנו) אלה שמגינים. ויום יום קמים לעבודה קשה. וגם אם לא כולם לוחמים או קרביים, עדיין כולם נחוצים ועושים עבודה חשובה.
מלאה כ"כ הרבה תסכולים וכעסים ועצב.