"הרוח והחושך והמים..."

פעם, העולם היה מושלם, או לפחות כמעט. הכל השתלב בחינניות שכזו, הצמחים והחיות, מה שבאדמה וגרמי השמים. אבל העולם לא ידע אודות עצמו. היה נמר, אלון וענן. אבל מהם בעצם נמר, אלון וענן? למילים אלו לא היתה אז שום משמעות. היתה הוויה, אך חסרת שם.

או אז הגיע האדם, עם המוח וה"נפש" וכל הדברים הלא ברורים האחרים. האדם התחיל לתת לדברים שמות. עכשיו נמר הוא נמר. עכשיו יש משמעות, או לכל הפחות מי שידע אותה. עכשיו יש מי שידע את הדברים, כי בנפשו הוא.

כן, כעת העולם יודע אודות עצמו; אך הוא אינו "מושלם" יותר.

תמיד כשאני הולכת לי סתם בטבע, באיזה שדה או חורשה (כי יער אמיתי אין אצלנו) הכל נראה כל כך זורם.