"הרוח והחושך והמים..."

לא מזמן הלכנו, אני, אבא וע"ע לספארי ברמת גן. אני ממש אוהבת את הספארי, וכבר הרבה זמן שלא הייתי בו. ע' הייתה בו לפני כן רק פעם אחת. הספארי תמיד מעלה בי המון נוסטלגיות.

ובכן, נסענו. ראינו איילים והיפופוטמים, התפעלנו מיוסי הפיל וניסינו (ללא הצלחה מרובה) להאכיל ג'ירפה. הכל היה טוב ויפה, עד שהגענו למקום משכנם של החתולים הגדולים, הטורפים.

תמיד ראיתי בטורפים האלו סוג של מודל להערצה. כה אציליים ויפים, חזקים וגמישים. לפחות זה מה שרואים בסרטי הטבע למיניהם. ראינו את הפנתר השחור, את היגואר, את חתול הביצות. ואז הגענו אל הנמר. כלוב של לא יותר מ5*5 מטרים רבועים.

הוא היה אצילי, והסתובב במעגלים כאילו כדי להראות לעולם את גופו. יש לנמרים האלה חן מיוחד. התבוננתי בו. גפיים, גוף, ראש. עיניים.

כשהבטתי בעיניו נשקף מהן עצב כה עמוק, שלא יכולתי לתאר. ואני עדיין לא יכולה לתאר, מפני שאין מילים לעצב הזה. אותה חיה חזקה, שעדיין הרימה ראש בגאווה, שיקפה רק בעיניה את היגון המר על חירותה שנשללה ממנה. הוא המשיך להסתובב סחור סחור, ללא סוף. אבא וע"ע כבר המשיכו הלאה, אני עמדתי ללא יכולת לזוז.

לא יכולתי להתיק את עיניי מאותה חיה מופלאה, שהמשיכה ללכת בכלובה. ארי בסוגר. לבסוף הייתי חייבת ללכת, אבל עיניו של הנמר לא הרפו ממני.

הן לא הרפו ממני ימים ארוכים לאחר מכן. רציתי לצייר אותן כדי שיעזבו אותי במנוחה, ולא יכולתי. אני לא ציירת. הוא לא עזב אותי. ניסיתי לכתוב את זה, התחלתי לפחות 5 טיוטות. מנקודת מבטו של הנמר, או שעירבתי את מי שהייתי רוצה להיות בסיפור. וללא הצלחה. לא הצלחתי לתאר את אותו הכלא, כיוון שאין מילים לעצב הזה.

הנמר לא מדבר בשפתנו. הוא אינו חושב במילים. אבל הוא חש והוא מרגיש, ואולי בשל קשיי השפה עיניו הביעו כל כך הרבה. והן המשיכו לרדוף אותי.

לא הצלחתי להשתחרר. במרוצת הזמן הרגשתי כלואה בעצמי, בתוך מעגלים בלי סוף. זה עטף אותי מכל כיוון, ולא הרפה. אז עוד לא הבנתי, שאין מילים לעצב הזה.

שוב ושוב עברה לנגד עיניי תמונתו. ניסיתי וניסיתי, והיא סירבה ללכת. עד שיום בהיר אחד, צעקתי: די! נמאס לי! אין לי מילים לעצב הזה!!

באמת, רוני? אין לך מילים? חשבתי שלכל דבר יש מילה...

לא! אין לי! לכו מפה ותעזבו אותי בשקט, כי אין לי מילים לעצב הזה!!

יופי, טיפשונת קטנה. סוף סוף קלטת. עכשיו את יכולה להסתדר בעצמך. נו, קדימה, למה את מחכה?

בסדר, בסדר..

כעת אני מבינה ויודעת, והלוואי שהכול ידעו זאת: אין מילים לעצב הזה.

ואם גם אתם רוצים לראות את זה בעצמכם, לכו לספארי ברמת גן. תתפעלו מיוסי הפיל, תלטפו ארנבים, תזרקו תפוחים לגורילות ואולי אפילו תצליחו להאכיל ג'ירפה. וכשתגיעו אל האריות המלכותיים או אל הנמרים בני האצולה, תדעו גם אתם.

אין לי, ולא לאף אחד אחר, מילים לתאר את העצב הזה.