זהו לא קטע רעיוני, עמוק או בעל משמעות מיוחדת. וכפי שאמר מארק טווין, כל מי שינסה למצוא כאן מוסר השכל יועמד לפני כיתת יורים. זה סתם משהו שקפץ לי לראש יום אחד.
דמיינו לכם כדור.
דמיינו לכם כדור הנפתח ברוכסן.
דמיינו לכם כדור הנפתח ברוכסן ואפשר להפוך אותו מן הפנים לחוץ ומהחוץ לפנים.
דמיינו לכם שאתם חיים בעולם כזה.
ובכן, זה היה עולמם. בבוקר ובערב היה הכדור מתהפך. המעבר היה בלתי מוגש; כאילו מישהו עצר את הזמן. ואמנם זה מה שקרה.
כאשר היו בחוץ, באור, אמורו האנשים "איזה יום יפה היום!" ואחר כך, כשהיו בפנים, אמרו "איזה לילה חשוך ומפחיד!". כל אחד מהצדדים (וחיו אנשים בשני צדדיו של הכדור) היה בטוח שהוא בחוץ, שהוא רואה את האור. "הרי בפנים אין כלום, רק לבה ואבן!" טענו הם. חלקם קראו לזה "שאול" או "גיהנום". הסתובבו סביבם 4 שמשות ללא הרף, אולם הם בתמימותם הרבה חשבו שהם מתסובבים סביב שמש אחת.
המקום בו היה ה"רוכסן" היה למעשה מעין בקע בקרקע. אחד מן הצדדים קרא לו "השבר הסורי-אפריקני" והיו בו מדי פעם רעידות אדמה חזקות והתפרצויות געשיות. איש מהם לא ידע שבעותה עת היה פיצוץ גדול או מלחמה בצד האחר. אותו שבר היה הדרך היחידה להגיע מצד אחד למשנהו. רק מעטים בכדור עשו את המעבר הזה, ומעטים עוד יותר חזרו משם. אלה שחזרו חזרו לאחר שנים רבות וטענו בדרך כלל שאלוהים דיבר איתם. לפעמים היו שולחים אותם לבית משוגעים, מעלים אותם על המוקד או שהם היו מקימים דת חדשה.
זהו סיפורו של אחד מהמעטים הללו.
לעת עתה אין סיפור- רק רעיון. אני עובדת על זה, נקווה שאמצא פואנטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
