"הרוח והחושך והמים..."

העולמי- בין מציאות ליופי

"רוני, אם היית אלוהים, היית עושה את העולם ככה שהיו סוכריות על העצים ופיות קטנות שמגשימות משאלות ואנשים מעופפים?"

-לא.

"למה לא?"

-זה בגלל האיזון. את מבינה, העולם שלנו מאוזן מאוד- או לפחות היה ככה. כל המערכות האקולוגיות ומארגי החיים, מעגל החיים. דברים כאלה יכולים בקלות להיהרס עם הפרה קלה ביותר של האיזון. זה מה שאנחנו עושים, מפרים את האיזון.

תחשבי על זה, כמה קשה להיות אלוהים; אם נניח את בוראת חיה. זאב. את צריכה לחשוב מה הוא אוכל, איך הוא משיג את זה, מה הטרף שלו אוכל, מי אוכל אותו ומה קורה לו אחרי שהוא מת? הנשרים טורפים את הפגר, נניח. וזה נותן עוד בעיות. לא קל להיות אלוהים. אי אפשר להצמיח סוכריות יש מאין. ואם יהיו פיות חייבים להיות גם שדונים רעים, ואת זה אנחנו לא רוצים, נכון?

היופי הוא מה שהיינו רוצים שיקרה, אבל אם יש דבר מה מוחלט כמו הטוב, חייב להיות גם דבר מה הפוך. הרע. המציאות היא לא טובה ולא רעה, היא מה שהיא, וככה זה. נתגבר.

הלאומי- בין אמונה למדע

"רוני, תשאלי אותי שאלה."

-אוקיי. למה יורד גשם?

"אה, זה קלי קלולצ'יק! כדי למלא את הכנרת שלנו".

זאת התכלית. האמונה היא הנותנת תכלית לדברים. הילדה התמימה הזאת בטוחה שהגשם קיים, למעשה, כדי שנוכל להתקיים. העולם נברא בשבילנו.

-היי, למה את חושבת יורד גשם?

"איך את לא יודעת, זה בגלל שהעננים נהיים כבדים ואז הטיפות יורדות מהם".

אלה הגורמים. ככה לימדו את הילדה הזאת- אין תכלית לגשם. הוא נוצר כי ככה וככה וככה וזהו. אנחנו חלק שווה מן העולם.

בתור יהודייה בעולם המודרני, עומדת בפניי תדיר הדילמה: באיזו דרך לבחור? האם זו שאומרת כך או אחרת? ואינני יודעת. מה חשוב יותר, איך זה קורה או במה זה משפיע עלינו? האם אלוהים חושב עלינו בכלל כשהוא מוריד גשם? או שהגשם יורד בעצמו כי ככה וזהו?

האישי- בין חלום לדמיון

כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שאני מה שאני מתיימרת להיות.

זה לא היה נכון.

שמעתי אנשים אומרים: "היום חלמתי שאני נסיכה" "היום חלמתי שאני פיל" "היום חלמתי שאני משוגע וגם אחותי".

תמיד הייתי מחייכת ואומרת שבחלומות שלי אני תמיד עצמי. לא אף אחד אחר.

זה לא נכון.

בחלומות שלי אני תמיד מי שאני רוצה להיות: רוני האמיצה, רוני שלא מפחדת, שתעמוד על שלה ויהי מה, רוני שתעשה הכל, רוני החזקה, רוני שכולם אוהבים אותה.

לקח לי שנים להבין את זה. אני חושבת שלמדתי להכיר את עצמי טוב יותר באמצעות הכתיבה. והדמיונות.

כשאני כותבת, או כשנוחת עליי דמיון (חלום בהקיץ) אני לא יכולה לשקר לעצמי. אני חייבת להיות כנה, לעמוד מול עצמי. טוב, לא לגמרי, אני עדיין לא מוכנה לכאב כזה.

הנה, ראיתם. אני לא יכולה לשקר.

אני ממשיכה לחפש את דרכי. אולי בסוף גם אמצאנה.

"אבל זה לא פייר!!!"

-מאמי, החיים לא הוגנים, את יודעת.

"הדברים שחשובים באמת סמויים מן העין" (הנסיך הקטן/ אנטואן דה-סנט אכזיפרי, בתקווה שזכרתי את שמו נכונה)

- המדען יהנהן ויתכוון לאוויר ולמים.

- הנערה תהנהן ותתכוון לאהבה.

- המאמין יהנהן ויתכוון לאלוהים.

- מגדת-העתידות תהנהן ותתכוון לגורל.

- הלוחם יהנהן ויתכוון לאומץ.

- המכשפה תהנהן ותתכוון לקסם.

- המלומד יהנהן ויתכוון לידע.

ואני, בת-האנוש הקטנה, אהנהן בשמם של כל אלה, כיוון שאני (אולי מתיימרת להיות) כל אלה.

וכי מה זו גבעה ירוקה

ציון דרך, מושא חלומות,

וכי מה משנה אם טיפסתי עליה

או ראיתי אותה מרחוק?

וכי מהו הים הכחול

שלווה ומלחמה, שלום וסער,

וכי מה משנה אם חלמתי עליו

או מילאתי אותו בדמעות של צער?

וכי מהו מדבר ללא קול

מלא יופי אך גם בשממה,

וכי מה משנה אם קראתי אותו

או חוויתי במלוא העצמה?

מקומות שכאלה, להרגיש, לחוות-

וכי מה משנה אם לצחוק או לבכות

לראות או לצפות

לשמוע או לגלות

למות-

או לחיות?

יש אנשים שנישאים על כנפי הדימיון. יש אנשים שהדימיון מושך אותם באוזן.

זה יום רגיל לגמרי. האחיות שלי שקועות, אחת בטלוויזיה והשנייה במחשב. אבא הלך לאחד הדברים המוזרים שלו. אמא יושבת בסלון עם העיתון והקפה שלה. ברקע מתנגנים שירים חדגוניים למדי של מקהלות בריטיות, בטח אמא שמה. אני זורקת כמה כריות על השטיח בחדר שלי, ומשתרעת עליהן. אני עוצמת עיניים.

עד כאן החלק המשעמם. כפי שאמרתי, לא משהו מיוחד.

לפתע, אני מוצאת את עצמי עומדת במישור חולי. כמה מטרים מאחורי יש מכתש, כמה עשרות מלפני גן ציבורי ריק בתוך מדשאות, ומאחוריו בניינים. אני רואה ילדה, היא מתקרבת אליי. היא נראית מצוירת, כמו מספרי הילדים שיש לנו בבית. היא לובשת שמלה ויש לה שתי צמות קשורות בסרטים אדומים. אני מביטה בה בעיניים הירוקות-חומות שלי. היא מתבוננת בי בעיניה הירוקות, בדיוק כמו שהיו לי כשהייתי בגילה, בערך.

היא ממשיכה להתקרב, הולכת לאט לאט. יש לה זמן. גם לי. אני מתיישבת על הקרקע החומה-הבהירה. עכשיו אנחנו במרחק נגיעה זו מזו, ממשיכות לשמור על קשר עין. גם היא מתיישבת. כל אחת מאיתנו מסתכלת בתוך עיניה של השנייה, וקוראת אותה. תמיד אהבנו לקרוא, בין אם אלה ספרים או נפשות של אנשים. למתבונן מן הצד היה נראה כאילו ערכנו מלחמת מבטים, ואולי זה באמת היה כך. רגע לפני שאני נשברת- היא קמה.

היא מתרחקת ממני קצת, אבל ממשיכה להסתכל עלי. למוסיקה נוסף מעט מתח, שמתעצם בהדרגה. (כן, הייתה מוסיקה- משהו עם מקהלות בריטיות שאמא שלי שמה, זוכרים?) לפתע, ילדה אחרת, גם היא נראית מצוירת, בלונדינית עם שמלה כחולה, באה ונעמדת מאחוריה, קצת באלכסון. אני מרגישה שגם מאחורי עומדת עוד מישהי, כמוני. הן מסתכלות זו על זו בעיניהן הכחולות. עכשיו באה עוד ילדה קטנה, ומצטרפת לילדה הבלונדינית. מאחורי מתקרבת ובאה עוד מישהי. מצטרפות עוד ועוד ילדות קטנות- מאחוריה, ועוד ועוד בנות קצת יותר גדולות, מאחוריי. כל קבוצה יוצרת מעין פירמידה, ואנחנו בראשן. כולנו ממשיכות להתבונן זו בזו בשתיקה.

המוסיקה מתעצמת. פתאום קבוצת הילדות הקטנות מתחילה ללכת בדממה לעבר המכתש (זוכרים? היה שם אחד כזה). אנו מלוות אותן במבטינו, לא יודעות מה הן יעשו. הן נעמדות בשורה על קצהו, כמעט ונופלות. ואז הן קופצות.

אני מביטה בה בחוסר אונים, ורואה מה בנות אחרות עושות: אחת מושיטה יד, אחת לא מסתכלת בכלל, אחת מתפללת ואחת קופצת גם. אני יודעת בלבי שלא אוכל לעשות אף אחד מהדברים האלה כדי להציל אותה. כל הדברים האלה מתרחשים במשך שבריר שנייה. לבסוף אני מתעשתת וזורקת חבל. הילדה תופסת אותו ואני מושכת אותה למעלה. היא מחייכת אליי ומהנהנת קלות, כאילו עברתי מבחן כלשהו. המוסיקה נרגעת שוב, כנראה התחלף השיר. אנחנו נותנות יד זו לזו, והולכות לעבר הגן הציבורי. פה ושם אפשר לראות אימהות עם פעוטות, וקבוצה של ילדים וילדות משחקים בכדור, אבל אנחנו כמעט ולא רואות או שומעות אותם. יש שתי נדנדות פנויות, ואנחנו עולות עליה ומתנדנדות, זו לצד זו. תמיד אהבנו להתנדנד.

שקט. המוסיקה הסתיימה, השיר נגמר.

אני פוקחת עיניים ומוציאה את הדיסק. האחיות שלי עדיין שקועות- אבל כעת האחת במחשב והשנייה בטלוויזיה. אבא צריך לחזור כל רגע. אמא כבר גמרה את הקפה שלה אבל עוד לא את העיתון. כפי שאמרתי, לא משהו מיוחד. אני מחייכת. שלווה טהורה שורה עליי. ביטחון מלא שהכל יהיה בסדר.

וידעתי- חלום, זה לא היה.