"הרוח והחושך והמים..."

זהו לא קטע רעיוני, עמוק או בעל משמעות מיוחדת. וכפי שאמר מארק טווין, כל מי שינסה למצוא כאן מוסר השכל יועמד לפני כיתת יורים. זה סתם משהו שקפץ לי לראש יום אחד.

דמיינו לכם כדור.

דמיינו לכם כדור הנפתח ברוכסן.

דמיינו לכם כדור הנפתח ברוכסן ואפשר להפוך אותו מן הפנים לחוץ ומהחוץ לפנים.

דמיינו לכם שאתם חיים בעולם כזה.

ובכן, זה היה עולמם. בבוקר ובערב היה הכדור מתהפך. המעבר היה בלתי מוגש; כאילו מישהו עצר את הזמן. ואמנם זה מה שקרה.

כאשר היו בחוץ, באור, אמורו האנשים "איזה יום יפה היום!" ואחר כך, כשהיו בפנים, אמרו "איזה לילה חשוך ומפחיד!". כל אחד מהצדדים (וחיו אנשים בשני צדדיו של הכדור) היה בטוח שהוא בחוץ, שהוא רואה את האור. "הרי בפנים אין כלום, רק לבה ואבן!" טענו הם. חלקם קראו לזה "שאול" או "גיהנום". הסתובבו סביבם 4 שמשות ללא הרף, אולם הם בתמימותם הרבה חשבו שהם מתסובבים סביב שמש אחת.

המקום בו היה ה"רוכסן" היה למעשה מעין בקע בקרקע. אחד מן הצדדים קרא לו "השבר הסורי-אפריקני" והיו בו מדי פעם רעידות אדמה חזקות והתפרצויות געשיות. איש מהם לא ידע שבעותה עת היה פיצוץ גדול או מלחמה בצד האחר. אותו שבר היה הדרך היחידה להגיע מצד אחד למשנהו. רק מעטים בכדור עשו את המעבר הזה, ומעטים עוד יותר חזרו משם. אלה שחזרו חזרו לאחר שנים רבות וטענו בדרך כלל שאלוהים דיבר איתם. לפעמים היו שולחים אותם לבית משוגעים, מעלים אותם על המוקד או שהם היו מקימים דת חדשה.

זהו סיפורו של אחד מהמעטים הללו.

לעת עתה אין סיפור- רק רעיון. אני עובדת על זה, נקווה שאמצא פואנטה.

אומרים

שאלוהים אוהב אנשים טובים.

(ובפרט- עדיפות ראשונה ליהודים)

מיהו איש טוב?

תינוק שזה עתה נולד,

הוא איש טוב?

ואיש מסכן שחי לבד,

הוא איש טוב?

ואולי בכלל לאלוהים אין אהבה

כמו שלנו?

אולי האהבה שלו היא אחרת,

משהו עמוק יותר

        גדול יותר

שיכול להכיל בתוכו את כולם.

זה לא קשה לאהוב אהבה כזאת גדולה?

אנשים הם קטנים מדי, ולמרות

ש"לאמא יש מקום לכו-לם"

זה מקום קצת מצומצם.

אי אפשר לאהוב את הכל

כשאתה רק גרגיר קטן בעולם הגדול

ועם זאת עולם ומלואו.

ורק אלוהים הכל יכול מצליח.

כנראה שזה טוב-

אלוהים ישאר באהבה שלו

ואנחנו בשלנו.

לא מזמן הלכנו, אני, אבא וע"ע לספארי ברמת גן. אני ממש אוהבת את הספארי, וכבר הרבה זמן שלא הייתי בו. ע' הייתה בו לפני כן רק פעם אחת. הספארי תמיד מעלה בי המון נוסטלגיות.

ובכן, נסענו. ראינו איילים והיפופוטמים, התפעלנו מיוסי הפיל וניסינו (ללא הצלחה מרובה) להאכיל ג'ירפה. הכל היה טוב ויפה, עד שהגענו למקום משכנם של החתולים הגדולים, הטורפים.

תמיד ראיתי בטורפים האלו סוג של מודל להערצה. כה אציליים ויפים, חזקים וגמישים. לפחות זה מה שרואים בסרטי הטבע למיניהם. ראינו את הפנתר השחור, את היגואר, את חתול הביצות. ואז הגענו אל הנמר. כלוב של לא יותר מ5*5 מטרים רבועים.

הוא היה אצילי, והסתובב במעגלים כאילו כדי להראות לעולם את גופו. יש לנמרים האלה חן מיוחד. התבוננתי בו. גפיים, גוף, ראש. עיניים.

כשהבטתי בעיניו נשקף מהן עצב כה עמוק, שלא יכולתי לתאר. ואני עדיין לא יכולה לתאר, מפני שאין מילים לעצב הזה. אותה חיה חזקה, שעדיין הרימה ראש בגאווה, שיקפה רק בעיניה את היגון המר על חירותה שנשללה ממנה. הוא המשיך להסתובב סחור סחור, ללא סוף. אבא וע"ע כבר המשיכו הלאה, אני עמדתי ללא יכולת לזוז.

לא יכולתי להתיק את עיניי מאותה חיה מופלאה, שהמשיכה ללכת בכלובה. ארי בסוגר. לבסוף הייתי חייבת ללכת, אבל עיניו של הנמר לא הרפו ממני.

הן לא הרפו ממני ימים ארוכים לאחר מכן. רציתי לצייר אותן כדי שיעזבו אותי במנוחה, ולא יכולתי. אני לא ציירת. הוא לא עזב אותי. ניסיתי לכתוב את זה, התחלתי לפחות 5 טיוטות. מנקודת מבטו של הנמר, או שעירבתי את מי שהייתי רוצה להיות בסיפור. וללא הצלחה. לא הצלחתי לתאר את אותו הכלא, כיוון שאין מילים לעצב הזה.

הנמר לא מדבר בשפתנו. הוא אינו חושב במילים. אבל הוא חש והוא מרגיש, ואולי בשל קשיי השפה עיניו הביעו כל כך הרבה. והן המשיכו לרדוף אותי.

לא הצלחתי להשתחרר. במרוצת הזמן הרגשתי כלואה בעצמי, בתוך מעגלים בלי סוף. זה עטף אותי מכל כיוון, ולא הרפה. אז עוד לא הבנתי, שאין מילים לעצב הזה.

שוב ושוב עברה לנגד עיניי תמונתו. ניסיתי וניסיתי, והיא סירבה ללכת. עד שיום בהיר אחד, צעקתי: די! נמאס לי! אין לי מילים לעצב הזה!!

באמת, רוני? אין לך מילים? חשבתי שלכל דבר יש מילה...

לא! אין לי! לכו מפה ותעזבו אותי בשקט, כי אין לי מילים לעצב הזה!!

יופי, טיפשונת קטנה. סוף סוף קלטת. עכשיו את יכולה להסתדר בעצמך. נו, קדימה, למה את מחכה?

בסדר, בסדר..

כעת אני מבינה ויודעת, והלוואי שהכול ידעו זאת: אין מילים לעצב הזה.

ואם גם אתם רוצים לראות את זה בעצמכם, לכו לספארי ברמת גן. תתפעלו מיוסי הפיל, תלטפו ארנבים, תזרקו תפוחים לגורילות ואולי אפילו תצליחו להאכיל ג'ירפה. וכשתגיעו אל האריות המלכותיים או אל הנמרים בני האצולה, תדעו גם אתם.

אין לי, ולא לאף אחד אחר, מילים לתאר את העצב הזה.