ומנסה לסדר את המחשבות שלי

עם האייפוד החדש שאח שלי קנה לי בחו"ל אחרי חצי שנה של טיול.

עם מדים ונשק באוטובוס, מדי פעם מציצה לוודא שהמחסנית עוד עליי, הכומתה עם סיכת החי"ר החדשה שלי, ומוציאה להביט בתמונת הגרעין בתוך כיסוי הדיסקית, שגם הוא חדש.

היום עבר לי באיזי.

אני מנסה למצוא את המתכון המושלם לסופשבוע טוב. קשה לי למצוא אחד כזה, כי אני רוצה לנוח, לקרוא ספר עם תה, לבהות קצת בטלויזיה, פייסבוקינג, לסדר קצת את החדר שלי, וגם את עצמי...וגם לפגוש אנשים, להתפרע, להשתכר, לרקוד, לעשות שטויות, לנסוע לטייל, לעשות ספורט...

כבר הרבה זמן שלא יצאתי כמו שצריך. זאת אומרת, שלא נרדמתי והברזתי לאנשים.

אתמול אחרי ההשבעה [ולא, הטירונות עוד לא נגמרה. נמאס לי שכולם חושבים שככה זה. יש עוד זמן..] קיבלתי שיחת טלפון מבת גרעין שגרה בנתניה, שיש אצלה עוד 2 בנות גרעין שלנו ועוד אחד אמור להצטרף בקרוב וכולם ייצאו למסיבת סוף הטירונות של הבנות. אז למרות העייפות, באתי אליה. בסוף למסיבה לא באתי, אבל ישנתי וכשקמתי הם כבר חזרו, ובבוקר הכל היה ממש שלו, לראות את כולם ישנים, לשבת בספה שבסלון ולכתוב במחברת גרעין על הקשיים והצחוקים. הרבה זמן לא כתבתי. גם פה. יש לי כל כך הרבה לכתוב, אבל כמו המחשבות שלא מסתדרות לי, ככה גם הכתיבה.

בכל אופן, כולם היו צריכים כבר להסתלק, ואני והבן גרעין שלי הלכנו לאכול צהריים באיזו מסעדה סינית, ומשם טיילנו לנו כשאנחנו מדברים על איך זה להסתובב עם נשק ברחובות, אם זה נותן הרגשה בטוחה, וכמה שזה תלוי במי מחזיק את הנשק.

בדרך הביתה, בנסיעה באוטובוס, שמעתי את רונה קינן שרה לי שירים, וניסית לחבר את המילים למש שאני מרגישה כרגע. מאד קשה להתחבר לשירים כשאתה לא סגור על עצמך, או על הקשיים שלך. היה לי יותר קל אם הלב שלי היה שבור עכשיו, לדוגמא. למזלי הוא לא.

כרגע התסכול הכי גדול שלי הוא בנאדם שאני מעריכה ואוהבת מאד, אך מפאת התפקיד לא יכול לצמוח מזה הרבה. בנוסף הבנאדם הזה זו היא, כך שזה מבלבל עוד יותר, פלוס העובדה שיש לי חבר ובכלל אני לא אמורה לחשוב על זה, ואולי בכלל זה מהשגרה שגורמת לי לחפש ריגושים.

אני מחפשת להתאהב שוב, או להרגיש שוב את ההתאהבות הזאת. זה לא שהפסקתי לאהוב אותו, זה רק ש..אחרי 3 שנים יחד, אני מרגישה את האהבה בעיקר מתי שאני מפחדת לאבד אותו, ברגעים בהם אני אוחזת בו חזק ולא רוצה שיילך [מישהו אמר שביזות יום א'?] ובוכה כשהשילוב הראוי מפריד בינינו לעת עתה, כדי לא לסכן אותו בהדחה מבה"ד 1.

זה הריגוש הזה. האפשרות שמשהו יקרה. המחשבה והדמיון והפנטזיה. זה הלדמיין איך זה יהיה לדבר חופשי, לגעת או כל מה שיהיה. לשבור את החומות ולראות קצת מעבר ולהרגיש פעם אחת איך זה להתאהב ממש, בזמן שמישהו אחר מתאהב בך בו זמנית. כשאני חושבת על זה לא חוויתי את זה מעולם. לא הרגשתי התאהבות בו כמו שהרגשתי במי שפגע בי. עם החבר הכל היה קל מדי, הוא רצה אותי נורא, הוא היה נורא נחמד אליי, כזה מתוק ורגיש וחמוד, שלפעמים עכשיו בא לי לחזור אחורה בגלגל ולבטל את הכל, לא להיות איתו, רק כדי לחוות דברים שונים. 

אני ברצינות מפחדת שזה ימשך זמן רב מדי. אני אוהבת אותו כל כך, באמת. אני פשוט מפחדת מהשגרה הזאת, אני מרגישה קצת החמצה. אני יודעת שהמילים יוצאות לי ככה בשטף, ואם הייתי איתו עכשיו הייתי מרגישה קצת אחרת. אבל זה ככה כשאנחנו רחוקים, המחשבות נודדות למקומות לא טובים תמיד. כשאנשים צוחקים איתי שאנחנו עוד נתחתן אני נלחצת. מה אם נשאר עוד הרבה שנים יחד ויום אחד זה יקרה? הוא יציע לי נישואין ואני לא אדע מה לעשות עם עצמי? אני לא רוצה שהחיים יהיו לי ככה. אני רוצה להרגיש מאוהבת.

היה זמן מסויים, אחרי שחזרנו, ב-מאי, בכיתה י"ב, שדיברנו על לגור יחד והיה לי ברק בעיניים והחזקתי לו את הידיים חזק שלא יברח לי מבין האצבעות, זהב יקר שלי.

אני מתחילה לחשוב לאט לאט על דברים בצורה של איך הם אמורים להיות. מתחילה להבין פתאום למה הרגשתי בצורה מסויימת כלפי אנשים מסויימים, והאם זה לגיטימי או לא. אני לא יודעת איך לחשוב על זה, זה מבלבל אותי. לפעמים בא לי שישברו הכלים, שתהיה כימיה כל כך טובה עם מישהו אחר, משיכה מטורפת מהסרטים, התאהבות הדדית פסיכית שתגרום לי להרגיש שזה בסדר לוותר עליו לטובת בנאדם אחר, רק כדי לצאת קצת מהשגרה הזאת, להרגיש בסדר עם זה.

או שאולי פשוט צריך לעורר דברים מחדש. קשה לשמור על מערכת יחסית כשרואים אחד את השני לפחות מ48 שעות אחת לשבוע-שבועיים-שלוש. כשאגיע לקו והיציאות שלי יהיו 16-5, יהיה יותר קשה. ואז מה? שמעתי כבר על הרבה חיילים שמערכת היחסים שלהם לא החזיקה בגלל הצבא. במקום מסויים זה מפחיד אותי, במקום אחר אני נמשכת לזה, כדי שאוכל להיות חופשייה כביכול להתנסויות חדשות. אפילו לבנאדם הזה שמעסיק אותי כרגע כל כך. לבנאדם הזה שזו היא.

לפני כשבוע שמעתי שהאימון מתקדם שלנו יהיה מקביל לאימון הגדודי, כלומר עם האקס המקולל. במקום מסויים אני חושבת שאני שלמה מספיק בשביל לא להתפרק כשאראה אותו, אבל אני גם קצת חוששת שאתפרק. אולי הגיע הזמן לסגור את המעגל המגעיל הזה, בין היתר להבין מאיפה התחושות נובעות, ולמה לעזאזל אני מתפרקת כשאני רואה בנאדם שאני לא נמשכת אליו, לא מעריכה אותו ולא באמת מכירה אותו, אבל דווקא בו, הייתי מאוהבת בצורה אובססיבית, חולנית והרסנית.

השעה עכשיו 3 ומשהו לפנות בוקר, וכל מה שאני רוצה כרגע זה לשכב במיטה שלי ולהתכרבל עם גוף אחר, חם ונעים. השאלה היא של מי.[אין ספק שיש דברים לא מציאותיים שרצים בדמיוני.]

שילגי