זה שאני לא יודעת מה קורה.
אני חושבת שעכשיו, לראשונה זה המון זמן, אני לבד בבית. זאת אומרת, לבדבמלוא מובן המילה, לא לבד לחצי שעה שבין פגישות עם אנשים, או לבד בחדר כשההורים שלי בבית.
אני לא יודעת מה עובר עליי. אבל אני חסרת סבלנות וכל דבר גורם לי לרצות לבכות. ובשניה שההורים שלי יצאו מהבית כאילו כל הקושי של השבועות האחרונים התפרץ לי בבכי גדול. אני לא יודעת כלום. אני מעופפת לגמרי בימים האחרונים. כמעט עושה תאונות עם האוטו. קמה מוקדם. ישנה מאוחר. רעבה פחות. צמאה פחות. נקייה פחות.לא מבינה מה אני אמורה לעשות עם עצמי. כאילו מהרגע שנהייתי רכוש צה"ל באמת נהייתי כזאת. אין לי יותר רצונות ומחשבות. אני חיה משעת ט"ש לשעת ט"ש. אני מתרוצצת בלי סיבה. יורה במטווחים בלי סיבה. עושה שכיבות סמיכה וצועקת הקשב בלי סיבה. אני מאבדת מהר את חוט המחשבה. אני לא גומרת. אני לא נותנת. אני מדלגת על מחזור כי זה נוח. אני אוכלת דברים בידיעה שהם משמינים. אני בוחנת את הסימנים הכחולים מהנשק. אני בוהה. אני לא מדברת. אני לא מספרת. אני לא בוכה מול אנשים.
אני לא יודעת למה אני בוכה
אני לא יודעת מה אני מרגישה. עצבות או סתם שביזות יום א' שמתקרבת.
השנה וחצי הקרובות יעברו עליי בצורה מאד מוזרה.
שילגי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שילגי. ולא אחרת.