הרגעים הגדולים ביותר בחיים אינם הרועשים ביותר, אלא השעות הכי שקטות.

טוב, אני לא יודעת מה קורה עכשיו - אם בכלל משהו קורה.

אני מבולבלת.

אני לא יודעת אם אני שמחה שזה נגמר ושאני בדרך חדשה, או אם אני עצובה כי זה נגמר וקשה לי להתמודד.

אני בורחת.

אני יודעת את זה. אני מרגישה את זה.

וזה לא משנה מה יגידו על זה, כי לדעתי זאת בריחה.

עצם העובדה שאני לא יכולה להיות לבד בבית ובאמת לחשוב מה היה שם מסמל לי כבריחה.

כן הוא צודק, אני שבוע וחצי נוסעת לכל חור אפשרי בארץ כדי לשכוח, והתרופה היחידה שעובדת בצורה הטובה ביותר זה חברים, אבל מה איתי? איפה אני בכל הסיפור?

לא יודעת. אין לי זמן לעצמי.

אולי זה כי אני לא רוצה את עצמי. לא מסוגלת. לא מוכנה.

זה קשה. זה כ"כ לא קל.

אני צריכה לחדש עכשיו קשרים עם כ"כ הרבה אנשים בגלל שזנחתי אותם בשבילו.

בסדר, אני מבינה את זה, זאת אשמתי. אני קילקלתי-אני אתקן.

אבל זה לא פשוט. כאילו, אף אחד לא אמר שזה פשוט. אבל גם אף אחד לא אמר שזה יהיה כ"כ קשה.

זה מתסכל. אני מתוסכלת.

לא יודעת מה לעשות, לא יודעת לאן ללכת.

יש לי כ"כ הרבה דברים לעשות, כ"כ הרבה דברים להספיק. אני מרגישה כאילו אני רודפת אחרי הזמן, כשהוא לאט לאט הורג אותי.

לפחות הוא מתגייס.

אני גם לא יודעת אם הגיוס שלו זה דבר טוב.

מצד אחד אני שמחה שהוא רחוק ואני לא יכולה להיתקל בו בטעות ברחוב, אבל מצד שני אני מתה להיתקל בו ברחוב.

אני כ"כ מחולקת בדעות שלי.

איך אני יכולה להאמין בעצמי אחרי שנפרדנו ובכל זאת חזרתי אליו אחרי 15 פעמים? איך?

אוקיי, אז זאת הפעם הראשונה שאני נפרדתי ממנו.. אז מה? מי הבטיח לי שלא נחזור? אף אחד.

ואני, אני הבנאדם האחרון שאני יכולה לסמוך עליו עכשיו. ומה שהכי עצוב, זה שאני חייבת לסמוך על עצמי. וזה פשוט לא עובד. לא הולך ככה.

כאילו זה אמור ללכת ככה, פשוט לא אצלי.

גם כן, עגילים.

כאילו שזה מה שיעשה לי טוב.

עוד עגיל חדש, עוד קעקוע. כאילו שזה עוזר לי להסתיר משהו.

לפחות הכאב משכיח קצת את המחשבות.

איך יש לו חברה אחרי יומיים שנפרדתי ממנו?

איך הוא יכול?

אחרי כל מה שעברנו ביחד.

זה הורג אותי. אני באמת לא מבינה את זה.

אני כנראה באמת לא מכירה אותו. איך אפשר להכיר אותו בכלל?

שנה וחצי אנחנו ביחד, ועד עכשיו אני לא יודעת מי הוא באמת.

אני לא אומרת שלא היה לי כיף בקשר. היה לי כיף, אבל הכוחות שקולים-ככל שהיה לי יותר טוב ככה גם היה לי יותר רע.

וקשה לי להסתכל אחורה ולחשוב על זה. קשה לי.

זה משהו שאני כ"כ רוצה להוציא מהחיים שלי, אבל, אבל אני רוצה לזכור אותו.

אני באמת רוצה לזכור אותו.

כי אני באמת אהבתי אותו, ולצערי אני עוד אוהבת.

זה כ"כ קשה.

אני כ"כ מדחיקה את הנושא.

כאילו היה לי חור בלב, ומישהו הזיז אבן ממש גדולה על החור - לא יוצא משם כלום ולא נכנס.

כ"כ מתסכל שאפילו לבכות אני כבר לא מצליחה. אפילו זה לא.

Just walk away make it easy on yourself,
Just walk away please relese me from this hell,
Just walk away theres just nothing left to feel,
Just walk away pretend that none of this is real.