הרגעים הגדולים ביותר בחיים אינם הרועשים ביותר, אלא השעות הכי שקטות.

להסתכל מהצד ולבכות.

זה כמו להסתכל על כוס שבורה ולהגיד, כפרה.

זה כמו להסתכל על דף שקרעתי ולהגיד, בקטנה.

זה כמו להסתכל על עצמי סובלת ולהגיד - זה עבר.

אבל זה לא עבר. וזה לא עובר, וסביר להניח שזה גם לא יעבור בקרוב.

לשבת מול קטעים שכתבתי ולרחם על עצמי, לאיזו דרגה הגעתי.

הקטע של להתייסר, ולכאוב, ולבכות מתחיל לקבל תאוצה.

אלה אומרת שזה טוב, ושצריך לשחרר.. אבל אני מפחדת לשחרר. לא רוצה לשחרר. רוצה להדחיק.

לחיות, זה כמו לצייר ללא מחק. רק חבל שבציורים שלי אני מוחקת הרבה.

החיים שלי הם בהחלט לא ציור, אפילו לא משהו שדומה לציור. או ליצירה. או לדבר שאני שואפת שיהיה מושלם.

בא לי לצרוח שיצא לי מהחיים. שיצא לי מהראש, מהמחשבות, מהזכרונות. מהלב. שרק יצא לי מהלב.

בעצם, שישאר לי בראש, במחשבות, בזיכרונות.. אבל שאת הלב שלי ישאיר במנוחה.

שישאיר אותו שלוו ורגוע, כמו שהוא קיבל אותו-בערך.

שנה ושלוש.. כמה זמן ייקח לי לשכוח?