הרגעים הגדולים ביותר בחיים אינם הרועשים ביותר, אלא השעות הכי שקטות.

הייתי רוצה שתחזיק לי את היד ותגיד לי שהכל יהיה בסדר.

הייתי רוצה לשמוע את הקול שלך, אומר לי שהוא אוהב אותי.

הייתי רוצה להרגיש אותך מחבק אותי, ולא עוזב לעולם.

הייתי רוצה לשבת לידך, שותקת, ולא אומרת מילה.

הייתי רוצה שתאהב אותי, כמו שאהבתי אותך.

הייתי רוצה לדבר איתך בטלפון לפני הסמינר ולספר לך על המחשבות שלי.

הייתי רוצה שתיכנס רגע למחשבות שלי, שתראה כמה שאתה חסר לי.

הייתי רוצה חיבוק אחרון. נשיקה אחרונה. מילה אחרונה.

הלוואי שזה היה נגמר אחרת.

הלוואי שהיית בנאדם אחר.

לפעמים פשוט בא לי לצלצל אליך, לשאול איך בצבא איך בחיים. לדבר איתך על הא ודה.

How I Wish You Were Here.

תחזיק אותי שאני לא אפול. כי אני גם ככה למטה.

כמה הייתי רוצה שתיקח את השדים האלה ותעלים אותם. שיפסיקו להציק לי. שיפסיקו לדבר אליי.

כמה הייתי רוצה לראות אותך עכשיו.

פעם ראשונה שזה קורה לי מאז. פעם ראשונה שאני באמת מתגעגעת.

אני כבר לא צריכה להתאמץ לבכות, זה קורה לבד לצערי.

אני לא רוצה להיות לבד בחושך. אני לא רוצה.

אני לא רוצה להתמכר לזה. לא רוצה.

לא רוצה לשקוע בדיכאון, כי אם אני אשקע אני פשוט לא אצא מזה. אני לא אצא.

אני רוצה לכתוב לך מכתב אחרון. אני רוצה לדבר איתך פעם אחרונה, אבל אסור לי.

אני כובלת את עצמי באזיקים ולא נותנת לעצמי להשתחרר.

זה חזק ממני ואני נלחמת בזה בכל זאת.

אני רוצה להגיד לך בפעם האחרונה "אני אוהבת אותך" ואחרי זה לחבק אותך חזק ולדעת שזה נגמר.

ללכת, להסתכל אחורה ולדעת שלעולם לא אחזור לאותה נקודה. אבל זה הרי לא באמת יקרה.

קשה לי.

כואב לי.

רע לי.

התייסרות שלא נגמרת, וכנראה היא לא תיגמר גם עוד הרבה זמן.

הפסקתי לבכות.

כלאתי את עצמי בשלשלאות שוב, כדי שלא אברח או אעשה מעשה שטות.

הבכי לא יעזור לי. הוא רק יגרום לי לחזור אליו.

אני צריכה להתעשת.

אני צריכה להירגע, לשכוח.

אבל.. אני אוהבת אותו יותר מידי מכדי לשכוח. אני לא רוצה לשכוח אותו.

והנה זה שוב חוזר.

השלשלאות מחלידות מהדמעות שלי, כמה פתטי.

אני מסתכלת על עצמי מהצד, זה כ"כ עצוב.

זה הורג אותי, עד לאן הגעתי ועד כמה הורדתי את עצמי למטה.

כאילו שלמחות את הדמעות עם החולצה יגרום להן להיעלם. כאילו שמשהו יכול לגרום לכאב הזה להיעלם.

איזו התייסרות, איזה כאב.

שלום אהוב יקר.

נתראה למעלה.