היום הכי נורא בחיי ובו זמנית יום כ"כ טוב.
חזרתי מהטיול-היה מושלם. אחת החוויות היותר טובות שיכולתי לבקש שיקרו לי בתקופה האחרונה.
חזרתי. דיברתי עם חבר שלו במסן, הוא אמר לי שהוא הולך אליו. קצת צבט לי בלב, אבל הם עדיין חברים.
הלכתי לסרט עם שני חברים, היה ממש נחמד.
בדרך לקניון התפללתי שאני לא אראה אותו ובו זמנית כ"כ רציתי לראות אותו.
הסתכלתי על החלון שלו וראיתי את האור כבוי, הוא לא בבית.
האופנוע של חבר שלו היה למטה. הם בטח יצאו.
לא ראיתי אותם. נכנסתי לסרט, היה נחמד.
הסרט נגמר והאורות נדלקו בחזרה. ירדתי וראיתי אותו שם. בזווית העין.
הוא היה מופתע. הוא היה לבן. ראיתי את חברה שלו.
הרגשתי כאילו סכין נכנסה לי בבטן וסובבתי את הראש.
רצתי לשירותים, בתקווה שכשהם יצאו מהסרט אני לא אראה אותם.
יצאתי מהשירותים, הם בדיוק יצאו מהסרט. ראיתי אותם בזווית העין והחלטתי להתעלם.
לצערי חברים שלו צעקו לי "ברקת". הייתי חייבת להסתכל עליהם בחזרה.
הם נורא התלהבו לראות אותי, חיבקו אותי, נישקו אותי. מזרחי מבין את המצב שלי-הוא ידע שקשה לי אז לא האריך בדיבורים.
ואז הוא. הבנאדם המקולל הזה. יצא מאחורי הגב של חבר שלו ואומר לי שלום. במבט מושפל וידיים מאוחרי הגב, כאילו הוא מבקש שיסלחו לו.
והיא, החברה שלו, מסתכלת עליי כאילו אני עוד שנייה עומדת לרצוח אותה. כאילו אני מכוונת לה אקדח לתוך הראש.
נלחצתי ממנה יותר משהיא נלחצה ממני. זה היה נורא.
יופי. עוד לילה שאני לא מצליחה לישון מחלומות עליו. כאילו זה מה שהיה חסר לי.
לא הייתה לי ברירה, חיכיתי בתחנת אוטובוס לחזור הבייתה.
ידיד שלי צלצל. אומר לי שהוא וחברה שלו ביחד מפורים. ואני והוא עוד היינו ביחד בפורים.
לא יכולתי לשתוק יותר.
זה כואב יותר מידי. הרמתי אליו צלצול, הוא היה מופתע.
דיברנו באוטובוס. שיחה שיטחית. הייתי קרה ומתוסכלת.
השיחה הסתיימה והתחלתי לבכות. באוטובוס.
מזל שלאנשים כבר לא כ"כ אכפת מהשני אז אף אחד לא באמת שם לב אליי. אולי איזו דתייה שישבה לידי שגם היא נראתה חסרת אונים, כאילו שהיא יכולה לתפור לי את הבעיות.
החלטתי ללכת למקום ה"מיוחד" שהיה שלי ושלו.
לשבת שם. לחשוב קצת לעצמי.
עברה שעה. שעה וחצי. החלטתי להתקשר אליו שיבוא וידבר איתי.
הוא בא. דיברנו שעה והוא היה צריך ללכת לחברה שלו, כמה צפוי.
אמרתי לו שישמור על קשר.
הורדתי את משקפי השמש שלי, שיראה לי את העיניים.
כאילו כבר אין לי מסכות על הפנים. זאת הייתה טעות. טעות נוראית.
הייתי צריכה להישאר עם המשקפיים המטופשות האלה. שלא יראה לרגע ניצוץ של דמעה.
טוב נו, כבר הבנתי שאני לא מושלמת.
זה מגעיל אותי.
אני מתוסכלת וכאובה.
לא יכולתי להחזיק את עצמי וב-4 בבוקר הקאתי. כ"כ פתטי מצידי.
מה אני אמורה לעשות עכשיו.
אני אשכרה הולכת לשמור איתו על קשר?
אני לא מאמינה שהחזרתי את המס' שלו לפלא שלי ושהוספתי אותו למסן בחזרה.
למחוק אותו? לא למחוק אותו?
חשבתי שאני מסדרת את החיים שלי, אבל הם רק מתבלגנים משנייה לשנייה.
לפחות אני מצליחה לבכות שוב, גם זה בקושי רב.
הלוואי שיכולתי להעביר לו במילים את מה שאני באמת מרגישה.
אבל זה רק הלוואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
