טוב, כל העניין הזה באמת כבר מתחיל לעצבן אותי.
נמאס לי לשבת בבית ולשקוע בדיכאון, זה לא באמת עובד-אבל זה לא שיש לי ברירה אחרת. ולא, אין לי ברירה אחרת.
נמאס לי לשבת בחוסר מעש ולא להתקדם לשום מקום. או שמא אני מתקדמת ואני פשוט לא מרגישה ככה.
אני מרגישה שאני תקועה מאחור וזה לא טוב לי. לא טוב לי בכללי.
אני מבולבלת ומנותקת מהקרקע.
כבר הרבה זמן לא היה לי ניתוק כזה מעצמי.
התרחקתי.
אני מתחילה קצת להתחיל לשנוא אותו, וכל האהבה הגדולה שיש לי אליו מתחילה להיעלם. אבל היא רק מתחילה.
זה טוב.
זה גם רע.
לשנוא זה לא אידיאל שכיוונתי אליו, אבל במצב הנמוך שהבאתי את עצמי אליו-אין לי ממש דרך אחרת חוץ מלשנוא אותו.
אני גם שונאת את עצמי על הדרך שבה בחרתי להתמודד עם הפרידה הזאת.
התמודדות כ"כ נוראית. לפחות אני עדין חיה. זה גם משהו.
אני כ"כ טובה בלבקר את עצמי, אני גם כ"כ טוב בלדעת מה טוב ומה רע. אני פשוט סתם בוחרת ללכת על מה שבאמצע.
איך אנשים מצפים ממני להיות שמחה, כאילו באמת. חרא לי. מה שמחה עכשיו, מה?
אני נמצאת בדאון של הדאון, חצי בתוך ארון קבורה וחצי טובעת בים. כאילו, מה?
אפילו את הפוסט הזה אני שונאת.
פוסט טיפשי. חסר עמוד שדרה ומשמעות.
כוסאמק.
משפטים נחמדים כי זה כיף:
"אומרים שהדמעות הן השפה של הרגש, אז הרגש שלי כנראה אוהב לדבר הרבה."
"זכוכיות זה הזמן להילחם. צלקות, גם זה עוד יעלם."
הפיל הכחול-תהיה שמח.
הזיות, זיכרונות, געגוע, לכל מה שהיה מזמן
לא יביאו אותך למקום של שמחה אף פעם.
אז אחי תסתכל קדימה אל תצלול לבריכה שחורה,
יש אחראי לעולם שום דבר הוא לא סתם אז..
נחלים הם ורידים של הטבע,
והטבע הוא חלק ממך.
כמו שנחל זורם, העצבות תעלם כל רגע.
תמיד תזכור שאתה רק אורח,
בעולם של הולכים ובאים.
והכול לטובה אז תנשום תירגע.
אז תיהיה שמח,
אז תיהיה שמח,
אז תיהיה שמח,
תיהיה שמח.
צריך לאמץ את השיר הזה, חבל שזה קצת קשה לי עכשיו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
