הרגעים הגדולים ביותר בחיים אינם הרועשים ביותר, אלא השעות הכי שקטות.

אני בהלם מעצמי. הלם טוב. ברמת ה-טואוב.

כבר לא אכפת לי. כאילו, אולי קצת, אבל ממש קצת.

לא אכפת לי ממנו יותר. מדהים.

כבר שבועיים שאני לא חולמת עליו.

שבועיים שאני לא בורחת מהמציאות ע"י גורמים חיצוניים.

שבועיים שלמים.

גאווה.

לא מפריע לי להסתכל על תמונות שלו, לא מפריע, לא מזיז.

התקדמתי הלאה.

אני גאה בעצמי.

הצלחתי לעשות את זה, אני מאושרת.

אנחנו כמעט חודשיים לא ביחד ואשכרה טוב לי עם זה. חשבתי שאני בחיים לא אעבור את זה.

שאני לא אשכח אותו.

שאני אשכח אותנו.

אני לא שוכחת. זה אצלי בזיכרון, אבל השמעות של זה כ"כ ירדה מבחינתי.

החיים כ"כ לא מתוכננים שזה מדהים.

סופסוף אני יכולה לסיים פוסט עם חיוך על הפנים ולהכריז ש.. הכל בסדר (: