הכל יכול לקרות.
אין כיוון לרוח, המרחב פתוח,
האופק לא נגמר.
הכל יכול לקרות.
מאהבה נתפרת, או מפרידה נפרמת,
בסוף כלום לא נשאר.
הכל יכול לקרות.
אין דבר קבוע, אין שומדבר בטוח,
שיקרה או לא יקרה.
שחרר אותי.
עם בדידותי בחדר, קח שבר ועוד שבר,
ותדביק אותי.
זה לא השיר שלי, אז לא לפתח יותר מידי ציפיות.
זה שיר שאביב גפן כתב לנינט.
השיר הזה קצת משקף את מה שאני מרגישה עכשיו, הוא מעדן לי את המציאות עם קצת מילים גבוהות, אפילו שאני מנסה לעדן את המציאות שלי כמה שאני יכולה..
לפעמים זה מתפרק ואני צופה בחיים האמיתיים שלי, אבל החוצץ ששמתי בין האידיאל למציאות דווקא הולך לא רע.
מעניין אם באמת הפכתי לאדישה למצב שלי.
אולי לא.
אולי כן.
לשאלה הזאת אני אענה בסוף התהליך המייאש הזה.
כמה מבחנים, ולא של בצפר.
כמה תחנות לעבור.
כמה ציפיות.
ככה אכזבות.
יאו, קשה.
אין לי כוח. באמת שנגמר לי הכוח.
אפילו "פוש אחרון" אין לי לתת.
חייבים. נו מה, לחיות זה לא ג'ונגל, צריך להתפתח.
בא לי פשוט לרבוץ. לא לעשות כלום.
לנקות את הראש שלי ממחשבות.
לנקות את הלב שלי מרגשות.
לנקות את העולם מאנשים מעצבנים.
לנקות את האוויר מהזיהום.
לרבוץ.
אתה.
מרכז בעיותיי וחששותיי.
צא. לך. ברח.
אני אתן הכל כדי שתעזוב אותי כבר.
תניח למחשבות שלי.
תפסיק לטלטל את הרגשות שלי.
תתנדף.
הרגשה מוזרה-רק שיעבור המבול הגדול.
משם, אני כבר אסתדר לבד..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
