הרגעים הגדולים ביותר בחיים אינם הרועשים ביותר, אלא השעות הכי שקטות.

לעצום את העיניים ולשקוע בחול העמוק. זה כמו לרגע קט, לעצום את העיניים ופשוט להתנתק מהכל.

לנשום אוויר צח ופשוט להיעלם.

הלוואי שיכולתי להעלים את השעות ועל הדרך גם להעלים את עצמי.

השעון ממשיך לתקתק ואני לא מתקדמת.

חולות הזמן אומרים לי לחזור אבל אני לא זזה.

משהו פה לא מתפקד כראוי.

מה אני מפספסת?

יש פה חידה שעומדת לי על קצה הלשון, ובמקום לצאת החוצה היא רק נבלעת יותר פנימה.

איפה אני טועה?

מה אני עושה לא נכון?

מה אני לא עושה? לעזאזל עם זה.

נשבר לי.

קיבינימט!

מה הקטע של העולם להיות כ"כ מסובך?

מה הקטע שלי, להיות כ"כ מתוסבכת.

לקום כל בוקר עם המסכה המטופשת הזאת, של, הכל בסדר ואני מאושרת מהחיים.

זה כ"כ פתטי.

כאילו אני תמיד צריכה להוכיח לאנשים, שאני יותר ממה שאני נראית!

למה אף אחד לא רואה?

אני באמת כמו כולם? עוד אחת מהזרם?

זה הורג אותי מבפנים. זה יותר הורג ממחשל. זה נורא.

אני רק זקוקה לליטוף אוהב.

לא יותר מזה.

אני לא מבקשת יותר מזה. באמת שלא.

אני צריכה את השיחה הזאת, ממישהו, שיגיד לי שאני בסדר. שאני באמת באמת בסדר.

שלא, כל זה לא חלום - זאת מציאות. מציאות קשה, אבל זאת המציאות, ועם זה אני אמורה להתמודד.

שאני לא צריכה לברוח, שאני יכולה להישאר פה ומישהו יחזיק אותי.

שמישהו יהיה שם בלילה, כשלי יהיה קשה לישון.

אבל אני אהיה שם גם בשבילו!

לא בחינם.

עם תגמול.

תגמול אוהב למישהו שאוהב.

אני רק רוצה ליטוף, לא יותר מזה..