הרגעים הגדולים ביותר בחיים אינם הרועשים ביותר, אלא השעות הכי שקטות.

בלאגן. זוהי המילה שממצת את החיים שלי כרגע.

הדרך שבה החדר שלי נראה משקפת בדיוק את מה שעובר עליי כרגע.

כאוס אחד גדול.

מבול שלא מפסיק לרגע.

חיים אפורים. שחורים. ירוקים, צהובים ואדומים גם יחד.

זאת לא קשת בענן, כי הרי בסוף הקשת יש זהב וכל טוב.

אני מתה לסדר את עצמי. אני לא מוצאת דרך. יותר נכון, אני לא מוצאת את עצמי.

אני לא יכולה ליפול לזה שוב, קיבינימט.

אסור לי להתאהב שוב. לא בו.

הוא נחמד והכל וכיף איתו, אבל זה לא ילך.

אולי אני בכלל צריכה קצת הפסקה מאהבה, לא נראה לי מתאים כ"כ.

אין לי כוח לזה.

חבר זה כיף. אהבה זה כיף. הפרפרים האלה שיש בבטן זה כיף, אבל לא מתאים עכשיו.

לא בא לי להתאכזב שוב, אין לי זין לזה.

אני חייבת לשנות משהו בחיים שלי. לא יודעת מה, אבל אני חייבת לעשות את זה.

אני לא אתקדם לשומקום בקצב הזה. עובדה, אני באמת לא מתקדמת.

כ"כ הרבה דברים לעשות והזמן בורח לי בין האצבעות.

לא מסוגלת להתחיל משהו, ולסיים, מן הסתם שלא.

לעזאזל עם החיים האלה.

"20 שניות, זוזי."

"אין לי כוח."

"אל תתחצפי אליי, תרימי את הרגליים שלך ותתחילי לזוז."

"לא בא לי."

"מוות או לזוז."

"מוות."

"אמרתי לך להרים את הרגליים שלך ולהתחיל לזוז, נכון?!"

"אבל אני לא רוצה, נכון?!"

"אני לא ממש שואל אותך."

"חבל בשבילך."

"את מוכנה להפסיק להיות אטומה לרגע ולחשוב על העתיד שלך?

לזרוק הכל? עכשיו? רק התחלת את הדרך שלך! תמשיכי ללכת, קיבינימט!"

"-שתיקה מביכה-"

"נו, ברור שאת שותקת. את יודעת שאני צודק."

".."

"דיי. קומי על הרגליים תסתכלי אל האופק, אל העתיד שלך ותחייכי חיוך ענק. יש לך עוד הגשמה להשיג.

אל תוותרי עכשיו, אני מתחנן בפנייך.

הזמן לא מחכה לאף אחד, גם לא לך יקירתי."

"אולי הוא כן."

"הוא לא, ואת יודעת את זה יותר טוב מכל אדם אחר על הקוסמוס הזה. מספיק עם זה."

"זמן הוא עניין מתעתע.

שנייה יכולה להימשך לנצח. אבל הנצח יכול להסתיים בשנייה."

"נו את רואה? את יודעת יותר טוב ממני כמה שהזמן רץ ולא מחכה לאף אחד.

את בעצמך תמיד אומרת - הרעיון הוא למות צעיר, אבל הכי מאוחר שאפשר.

אז לכי לפי המוטו שלך, קיבינימט!"

"אוקיי."

"עכשיו אני מרשה לך לראות פרק של מרלין ולהתחיל את החיים שלך, עם חיוך."

"רק עם חיוך!"

"זאת הגישה אהובה שלי."

"תודה."

"בבקשה ברקת."

הכל יכול לקרות.

אין כיוון לרוח, המרחב פתוח,
האופק לא נגמר.

הכל יכול לקרות.
מאהבה נתפרת, או מפרידה נפרמת,
בסוף כלום לא נשאר.

הכל יכול לקרות.
אין דבר קבוע, אין שומדבר בטוח,
שיקרה או לא יקרה.

שחרר אותי.
עם בדידותי בחדר, קח שבר ועוד שבר,
ותדביק אותי.

זה לא השיר שלי, אז לא לפתח יותר מידי ציפיות.

זה שיר שאביב גפן כתב לנינט.

השיר הזה קצת משקף את מה שאני מרגישה עכשיו, הוא מעדן לי את המציאות עם קצת מילים גבוהות, אפילו שאני מנסה לעדן את המציאות שלי כמה שאני יכולה..

לפעמים זה מתפרק ואני צופה בחיים האמיתיים שלי, אבל החוצץ ששמתי בין האידיאל למציאות דווקא הולך לא רע.

מעניין אם באמת הפכתי לאדישה למצב שלי.

אולי לא.

אולי כן.

לשאלה הזאת אני אענה בסוף התהליך המייאש הזה.

כמה מבחנים, ולא של בצפר.

כמה תחנות לעבור.

כמה ציפיות.

ככה אכזבות.

יאו, קשה.

אין לי כוח. באמת שנגמר לי הכוח.

אפילו "פוש אחרון" אין לי לתת.

חייבים. נו מה, לחיות זה לא ג'ונגל, צריך להתפתח.

בא לי פשוט לרבוץ. לא לעשות כלום.

לנקות את הראש שלי ממחשבות.

לנקות את הלב שלי מרגשות.

לנקות את העולם מאנשים מעצבנים.

לנקות את האוויר מהזיהום.

לרבוץ.

אתה.

מרכז בעיותיי וחששותיי.

צא. לך. ברח.

אני אתן הכל כדי שתעזוב אותי כבר.

תניח למחשבות שלי.

תפסיק לטלטל את הרגשות שלי.

תתנדף.

הרגשה מוזרה-רק שיעבור המבול הגדול.

משם, אני כבר אסתדר לבד..