היום הזה לא אמור להיות מדכא.

במשך כמעט שלוש שנים נתתי לאנשים להכנס ולצאת מהחיים שלי מתי שירצו.

להפוך לי את החיים,לשחק בי,לתת להם משמעות ובאותה מידה גם לקחת אותה.

אני מודה, הייתי תמימה ולא ידעתי לזהות סוגים של אנשים.

במשך השנים התגברתי,התבגרתי ותפיסת העולם שלי השתנתה.

כרגע אני חייה בעולם משלי בבועה הפרטית שלי ואף אחד לא יכול לנפץ אותה.

העולם שלי סגור ואני לא מכניסה אף אחד לתוכו. בתוך הבועה ישנם שלושה אנשים,שהם כמו המשפחה השנייה שלי,בואו נגיד שהם אפילו יותר מזה.

בבועה שלי,אני רואה את העתיד וורוד ובדיוק כמו שאני רוצה.

יש חלומות שרק הם יודעים,סודות,חולשות,שקרים שסיפרתי ולכן קשה לאחרים להכנס לחיי.

יש כאלה שפורשים באמצע ולא רואים את הטעם להמשיך

ויש כאלה שלמרות שאני לא מכניסה אותם הם מתאמצים להכנס בכוח.

כך או כך שני סוגי האנשים האלה לא נשארים כאן הרבה.

אני לא מצפה מאף אחד כלום,הבעיה שהם מצפים ממני דברים ולכן הכל ניהיה יותר קשה.

אני מאושרת מהעולם המסתובך שלי,טוב לי איך שהוא ואני לא מחפשת מחליפים לאף אחד.