אני מרגישה שאני חרק שחיי רק כמה שעות ויש אליו אינסוף רחמים.

אני לא רואה סביבי,אני מאבדת את זה.

אולי נהייתי תמימה מדי,אולי השתנתי,אולי כל מה שידעתי וחשבתי עד היום זאת המצאה גדולה של המוח  ובעצם שום דבר לא היה

כל כך הרבה חלקים חסרים בפזל שלי,נאבדו,הושמדו ואין חלקים חילופים.

אני רק רוצה שיגיע,שהילך,שיבנה ושיהרוס כשאני יהיה מוכנה לזה

שמישהו בבקשה יחדור לי אל המוח ויראה לי את הדברים בצורה שונה,לתמיד.

שאני אפסיק להתחבר לתאריכים מקומות דברים שהיו,שאני אחיה את הכאן ועכשיו.

שאני אפסיק לתכנן למחר,מחרתיים,עוד שנתיים.

שאני אפסיק עם החשדות ואתן אימון לא רק באחרים אלה גם לעצמי

אני כל הזמן חייה על פי תסריטים שכתובים לי בראש,כל סצנה שרק חלמתי לחיות בה.

אני לא מרוכזת פה,אני מרוכזת רק מה היה 'שם' ומה יהיה כשה'פה' יהיה אחרת.