כשהייתי ילדה קטנה, כמו כולם, למדתי מהו מוות.

בסביבות אמצע כיתה ב' סבתא שלי נפטרה, ולעומת כל המבוגרים בהלוויה, אני לא בכיתי. לא הבנתי למה.

לא הבנתי מה זה באמת... למות. להעלם. להתפוגג. פשוט להפסיק להיות.

לא הבנתי איך זה שסבתא פשוט הפסיקה להגיע כל יום לאסוף אותי מבית ספר, איך זה שאין מי שיקנה לי ארטיק כל פעם שאוטו הגלידה יגיע, מי ישמור עליי בצהריים ויתעצבן כשאני אפול ואפצע בברכים לפחות פעם ביום.

זה כאילו יום אחד יש סבתא בבית חולים, ויום למחרת אין.

עברו שנים ובמהלכם למדתי כל פעם מחדש שמוות הוא משהו שצריך לפחד ממנו. מוות הוא הלא-נודע. המאיים. זה שבולע אותך לתוכו ולא נותן לך לחזור משם עם תשובות.

שמעתי על רוחות, על גן-עדן, על גלגול נשמות. מה שכולנו יודעים טוב מאוד. היו תקופות ביסודי שהאמנתי בכל אחד מהם.

האמונה האחרונה שהייתה אצלי היא נושא הרוחות, שבסוף היסודי מאוד התעניינתי בנושא. יותר בקטע של שדים, אבל גם רוחות.

אבל עם התפוגגות ה"אמונה" הדתית שלי (שלעולם לא הייתה לי בדיוק, אבל זה לפוסט אחר), נהפכתי לבן אדם רציונלי יותר. הפסקתי להאמין לחלוטין ברוחות ובכל דבר על טבעי שהוא. הגעתי למסקנה סופית שאין שום דבר אחרי המוות. 

אין לנו נשמה, ולכן אי אפשר שיהיו רוחות. אנחנו פשוט אורגניזמים של הטבע שמופעלים על ידי המוח שלנו, וכשהוא מפסיק לעבוד, גם אנחנו.

אין פה שום דבר קוסמי ומפתיע, שום דבר שצריך לפחד ממנו. רגע אחד אתה נושם וחי, רגע אחרי אתה לא. אין שום דבר מעבר.

אמנם זו יכולה להיות מציאות עגמומית ועצובה, אני מעדיפה אותה כי אני מרגישה שאני לא משלה את עצמי עם סיפורי שווא בשביל לנחם את עצמי.

אז כן, אני לא מפחדת מהמוות.

מה שאני כן מפחדת ממנו, אלה החיים.

יש בעולם כרגע 7 מיליארד ו25 מיליון בני אדם, ורק השנה נוספו לעולם הזה 12 מיליון אנשים. 

אבל למה אני מציינת את זה?

אני דוחפת לפנים שלכם את המספרים האלה בשביל להסביר לכם למה אני מפחדת מהחיים. 

אני מפחדת מהחיים כי אני מתחילה להבין שלא משנה מה אני אעשה, אני אהיה סתם עוד מיליארדית של נקודה על פני ההיסטוריה. 

אני לא אהפוך את האנושות לטובה יותר, אלא כנראה אתייפח אליה כשאהיה זקנה ואומללה.

אני לא אציל מאות אלפי אנשים מרעב, חולי וסבל.

אני לא אזכר על ידי הדורות הבאים.

אני לא אהיה בחיים עוד 100 שנה,

אז אני לא אראה איך העולם הזה יראה עוד 100 שנה. 

אני לא אדע איך אנשים יראו אחרי עוד 1000 שנים של אבולוציה. 

אני לא אדע מה יהיה גורל כדור הארץ עוד 10,000 שנים.

אני לא אזכה לראות אם האנושות תחליט ליישב כוכב אחר.

אני לא אוכל להיות חלק מההחלטות של משהו הרה גודל,

ואני לא אוכל לקחת את החלק שיעשה את הטוב לרוב האנשים.

אני מפחדת מהחיים כי אני מפחדת להיות רק עוד מאית נקודה על פנים ההיסטוריה,

רק עוד אחת מתוך 7 מיליארד כרגע, ואחת מתוך אינסוף בכלל.

למות זה קל, כי רגע אחד אתה כאן, ואחר כך אתה לא.

לחיות לעומת זאת... לא כל כך. להתעורר כל יום ב7 בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור לבעלי ולנשק אותו לילה טוב ולראות איך החיים שלי נהפכים למחזור של מילארדים לפניי, ואין לי שום דבר לעשות נגד זה. החיים קשים. החיים מאכזבים.

מהם אנחנו צריכים לפחד.