אל תוך לוע הדרקון
בפעם הראשונה שגיליתי שאני יכול לעוף, פחדתי. נורא. יש מלא סיבות
לפחד; מה אם אפול? מה אם מישהו יראה? מה אם...
אני פחדתי מהעננים. אני לא מתבייש בזה. מה, יש כאלה שמפחדים מהחושך. אז
לפחד מעננים זה הרבה יותר טוב. לפחות הם לא צונחים מהשמיים.
הסיבה שפחדתי מעננים הייתה שכל פעם שהסתכלתי עליהם, הם מייד הבחינו בי ושינו את
צורתם לדרקון רושף אש במיוחד בשבילי. וכל פעם שהייתי מסתכל זה היה קורה. העננים
לחלוטין לא רצו להשאיר אותי ללא דאגות, מעופף בשמיים ונהנה ממגע האדים הנסחפים עם
הרוח – לא. אני לא העזתי לעוף כי פחדתי שהדרקונים יאכלו אותי. גם בימים שהיה ערפל
נהגתי לשבת בבית.
זה היה כשהייתי קטן. כמו כל ילד, ראש פתוח לדמיון ואסוציאציות וחיוך גדול על
הפנים. עכשיו, כשאני בוגר יותר, אני לא עף מסיבות אחרות. מסיבות יותר בוגרות מאשר
פחד מעננים בצורת דרקונים. היום אני לא עף בגלל שאני פוחד שיראו אותי. כי אם יראו
אותי, ישר יתפלאו, יפרסמו אותי בתור האדם היחיד שיודע לעוף ומיד יובילו אותי
לארצות הברית, שם יעשו עלי כל מיני ניסויים מוזרים, ואהפוך להיות כוכב מפורסם. ולא
תהיה לי פרטיות. ולא אהיה אנושי יותר. מזה אני מפחד. חשוב לי להיות אמיתי.
לכן אני לא עף להנאתי מתי שמתחשק לי. אני עף רק כשאני מפספס את ההסעה מבית-הספר
הבייתה. כולם במילא עייפים ואף אחד לא מבחין שאיני שם. אני יכול לעופף לי ליד
העננים, ולרדת בזמן המתאים. בסודיות. ואף אחד לא יגלה. כמובן שזה מסוכן, אבל ממש
אין לי כוח לחכות שעה וחצי עד ההסעה הבאה.
באחת ההפסקות היה לי שיעורי בית ששכחתי לשיעור הבא, אז נשארתי בכיתה
ועשיתי אותם מהר. סתם משהו בתנ"ך. אני שונא את המקצוע הזה. התנ"ך,
לדעתי, זה הספר הכי אכזרי בכל האנושות. אדם וחווה – מגורשים. הבל – נרצח. במבול
הגדול רוב אוכלוסייתו של כדור הארץ טובעת. אברהם כמעט רוצח את בנו. יעקב מרמה את
אביו. יוסף מרמה את אחיו. ועוד, ועוד. וחוץ מזה, הרגשתי שהם עושים עניין גדול
מהניסים שם. תראו, אני יכול לעוף. זה נותן לעניין פרספקטיבה.
כשהרמתי את הראש, ראיתי שנשארתי לבד איתו, החבר החדש לה. זה היה מביך. הוא הביט
בי, ואני הבטתי בו, ורציתי לומר משהו שנון, אבל המילים התייבשו לי על השפתיים.
בסוף הוא דיבר ראשון.
"איפה אתה?" הוא שאל.
"...מה?" לא הבנתי.
"בשיעורים."
"אה, אני בסוף. שמשון מפיל את העמודים והורג את הפלשתים."
"אתה ממש מתקדם. אני עדיין עם דבורה. זאת שרצחה את השר ההוא עם היתד של
האוהל. עשתה לו חור בראש." הוא השתתק. ואז שאל "אתה לא נראה
מרוכז."
"אני לא." התוודאתי. החלטתי שאני צריך לקחת אומץ ולפחות להבין מה קורה
סביבי. "מה היא מוצאת בך?" שקשקתי. נראה שהוא הבחין בזה.
"דברים מיוחדים, כנראה. משהו שיש רק לי."
הסתרתי את רגשותי. אני בטוח שיום אחד אצטער על זה, אבל לא היה לי את הכוח להתעמת
איתו. וגם לא הייתה לי סיבה מספיק טובה.
אחרי הצהריים פספסתי את ההסעה ועפתי חזרה מיום קשה ועמוס במיוחד, שבו
היו לי שעות קשות מול המורה לפיסיקה, סדרת הנהונים מול המורה למתמטיקה לא שימושית
בכלל, והתקפי מצפון כשגיליתי שהבת שאני מאוהב בה בסתר קיבלה חבר חדש הישר ממחלקת
הבנים המקובלים של בית-ספר. זה הכי הפריע לי. כי גם אני מקובל, וגם אני יכולתי
להיות חבר שלה במקום... טוב, הוא לא נורא עד כדי כך. ובכל זאת. אילו הייתי הוא...
הוצאתי את הנגן שלי וזפזפתי לשיר של פיל קולינס שהיה הפסקול של הסרט טרזן של וולט
דיסני, החזרתי את הנגן לכיס והעלתי את האוזניות על האוזניים שלי. לעזוב אותו.
לעזוב אותה. לשכוח. רק לטוס.
לאט-לאט מחשבותי נרגעו. לאחר מספר רגעים חשבתי מה יקרה עם הנגן יחליק לי מהכיס
ויפול על איזה כלב על הראש, או יעשה רעשים למישהו בגג. ישר ישלחו כתבי חדשות לשם,
להודיע שלאחד המטוסים בחברה הבריטית יש חור בתא המטען, עד שמישהו יחשוב טוב ויבין
שאף אחד לא מעלה לתא המטען של המטוס נגן מוזיקה בלי תיק שיכיל אותו. במחשבה שנייה,
רוב רובם של העולים לטיסה היו לוקחים את הנגן איתם.
המחשבות שוב זורמות, להרצאה שאני ו... כן, החבר שלה, צריכים להגיש בפני שאר הכיתה
על ננו-טכנולוגיה ועל ההשפעות שלה בעולם הבריאות. יותר קשה מלהבין על מה אני מרצה
יהיה לנסות לעבוד איתו. במיוחד בלי שהיא תכנס ותקטע אותנו. אז ממש לא אתרכז. אני
חושב שאולי אדחה את ההרצאה למועד שבו הם יפרדו. יהיה ככה הרבה יותר קל.
בום!
אני מועף כמה מטרים אחורה. משהו התנגש בי, זה ברור. ירד לי דם מהנחיריים ובקושי
הצלחתי להימנע מלפול למטה. הרמתי את הראש למעלה וראיתי עוד אדם, ילד, שנראה לי
מוכר מאוד. נראה שהתנגשתי בו, כי גם הוא התעקם אחורה.
"אתה!" קראתי בתדהמה. "אתה יודע לעוף?"
הוא הסתכל עלי. ידעתי מי הוא. זה היה החבר החדש שלה.
"ממתי אתה יודע לעוף?" הוא קרא אלי.
"מאז ומעולם. אבל לא ידעתי שגם אתה. בכל מקרה, לאן אתה טס?" שאלתי. לא
היה לי משהו אחר לשאול.
"אני בדרך לפגישה עם עמית."
הלב שלי עשה פרפור.
"היא יודעת מזה?!" קראתי בתדהמה.
"בטח. למה אתה חושב היא הסכימה להיות חברה שלי?" ההסבר שלו נעשה לפתע
הגיוני.
"אז אתם... לא..."
"מה?"
"לא מאוהבים?" שאלתי בביישנות.
"מה פתאום. היא רק חברה שלי כי אני מיוחד. כי אני יודע לעוף. היא לא אוהבת
אותי כל-כך ואני לא ממש אותה." הוא בחן אותי במשך זמן מה, ואז חייך. הוא קרץ
אלי. "אתה יכול להצטרף, אם אתה רוצה."
"אני..."
חיוכו התרחב.
"תחליט לבד." הוא הסתובב. "אני ממהר. עוף אחרי אם זה מה שאתה
רוצה." הוא מיהר וטס משם.
הבטתי אחריו, עדיין מנסה לתפוס את כמות האינפורמציה שהונחתה עלי. הוא טס אל תוך
ענן, ואז כבר לא ראיתי אותו. עופפתי במקום וניסיתי להחליט. טוב, זה לא כל-כך קשה
לדעת מהי הבחירה הטובה ביותר. ולכן, לא הייתה לי ברירה אמיתית.
עפתי אחריו אל תוך לוע הדרקון. כבר לא
פחדתי ממנו. עכשיו היו לי סיבות לדאוג מדברים אחרים לגמרי.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
