שלושים ושלוש מכוניות
צהובות
אני רואה אותו מעשן במכונית שלו. זהו הרגל מגונה ואכזרי, אבל את זה
אני יודע מכיוון שכולם אומרים את זה. העשן המתעופף בתקרת המכונית שלו התחיל
להתעבות ולהתבצר בענן שחור וערפילי. הוא חסם לי את ראייתי אותו. חלונו נפתח והוא
הוציא את ראשו. הוא פיהק.
אנחנו תקועים בפקק איום ונורא שנמתח מאופק לאופק. הוא נוהג במכונית ישנה, ירוקה
דהויה עם סמל של חברה שמזמן כבר פשטה את הרגל ונכסיה הוחרמו. אני יודע את זה
מכיוון שבפעם הראשונה שראיתי את האיש הזה הוא לא הפסיק לדבר עם הרכישה המעניינת
שעשה. אלוהים יודע שלא אכפת לי. כל מה שאני רוצה זה לצאת מהפקק. זה בטח גם מה שהוא
רוצה.
אני רואה שהוא מסתכל אחורה כדי לראות אם הוא אחרון בתור. אולי ירצה להסתובב; אין
סיכוי. תור ארוך אחריו. כאן אפילו מרפי לא יכול לעשות את המצב לאבסורדי יותר, מאחר
והוא אינו יכול לעבור לתור הצדדי. אני רואה אותו נאנח, ואז את פיו נפער בתדהמה ואת
אישוני עיניו נפערים, ודמעות מתחילות לזלוג. זה בטח מפני שהעשן שיצא מהחלון כיסה
את פניו. אבל אני חיכיתי רק שיבחין.
אני הייתי המונית הראשונה בתור ארוך של שלושים ושלוש מוניות צהובות. זה לא הפתיע
אותי כל-כך, מאחר וכולנו לקחנו נוסעים מהרכבת של שמונה בערב אל מרכז הקניות הגדול
במרכז העיר. משום מה כולם רצו לנסוע אליו עכשיו. בטח הופעה של זמר מפורסם. לא אכפת
לי. מה שכן אכפת לי, זה שהאיש הזה עשה את אחד הפרצופים הכי מצחיקים שאי-פעם ראיתי.
לפעמים זה נחמד לראות אדם נדהם כל-כך מהחיים עד שאינו שם לב שהמטר שהתפנה בקושי
מלפני המכונית שלו עומד ריק, לא מנוצל. זה נדיר בפקקים.
העשן הגיע אלי, ואני נשמתי את הדבר השמנוני הזה, אוורירי רק בקושי, וכמעט שנחנקתי.
באמת זה לא מרגיש בריא יותר מדי. אני יכול להבין מדוע אנשים נמנעים מזה.
שני הברנשים ששילמו לי בשביל הנסיעה שלהם לא היו מהסוג הרגיל. הייתה להם מזוודה
ארוכה, כמו של כלי-נגינה, שהם התעקשו לקחת אל תוך המונית. הסברתי להם שאני לא מוכן
שינגנו בתוך המונית ואפילו פתחתי את הרדיו בשבילם. הם הבטיחו שלא ינגנו, אבל נראו
קצרי-סבלנות כל הנסיעה. גם אני הייתי קצר-סבלנות, איזה פקק מלוכלך נתקע בי.
מעניין, שהנוסעים שלי היו היחידים שהביאו תיקים שלא התאימו לבאגאז' הקטן והקומפטי
שלי. נראה שהם הביאו את כל המשרד שלהם איתם. התיקים היו גדולים, בלי צורה מוגדרת,
והכילו הרבה חפצים קטנים שקישקשו כל זמן שהמונית שלי זזה. משום מה, הם התעקשו לא
לקשור את התיקים לגג המונית, והתדיינו איתי בנוגע לאפשרויות לקשור אותם אל השמשה
הקדמית. לבסוף התפשרנו על קשירה אל השמשה האחורית. אני לא צריך לספר שזה הקשה על
הנהיגה.
אני מציץ עליהם מאחורה ורואה אותם עם הראש בחוץ, כל אחד בחלונו, מסתכלים לאחור. לא
חשבתי שהם יתפעלו כל-כך משיירת המוניות, בסך-הכל, הם ראו אותם מאז תחילת הדרך.
עמדתי לשאול אותם מה קרה. לפני שהספקתי ראיתי שהם מסריטים משהו עם מצלמות וידאו
מקצועיות. כלי הנגינה היה כנראה חצובה.
ישר עלה לי בראש מהדורת החדשות של לפני שבוע וחצי שבו נראתה תאונת מכונית-משאית
שבה הכל התפוצץ. את התאונה צילם מישהו בעזרת מצלמת טלפון.
"מה קרה?" אני שואל אותם בפחד קל.
"אנחנו מסריטים קליפ." אמר לי אחד הנוסעים. "כל הצוות נוסע בשאר
המוניות."
"אה." אני מגיב ומנסה להסתכל במראת הצד. מרחוק ראיתי את קצה שיירת
המוניות הצהובות, ועל המונית האחרונה עמד אדם. הוא החווה כמה תנועות, והתחיל לקפץ
ממונית למונית. מכל המוניות בצבצו ראשים ומצלמות שהתמקדו בבן-האדם המסוים הזה. הפקה
גדולה.
את נהגי המוניות ראיתי בקושי. בני-האדם המשופמים התלהטו והתווכחו עם הצלמים בנוגע
לבטיחות המוניות שלהם. אולי הם חושבים להשיג מזה יותר כסף.
ישנם הרבה נהגי מוניות בעיר שיש להם שפם. זוהי מאין אופנה שכזאת. למרות שרובם היום
מהססים ובוחרים לגלח אותו מיידית, אנחנו שמרנים יותר בנוגע למראנו. לי יש נטייה
לפחד כשאני חושב על שינוי תדמית. חשוב לי להיות אמיתי, להיות אני. משופם.
"זה שיר?" שאלתי.
"כן. זמר חדש. לשיר קוראים 'שלושים ושלוש מכוניות צהובות'. אנחנו מנסים לתמחר
אותו."
"אהא." אני מתנסח. האיש התקרב אל המונית שלנו יותר ויותר. אני מסתכל על
המכונית שמלפני וממהר למלא את הרווח שנוצר. מלפני המכונית שמלפני היה קצת יותר
רווח, אבל האדם שנוהג בה היה מרותק ל'קופץ'. הוא בכל-זאת לא נדהם מדבר שולי כל-כך
כמו שלושים ושלוש מוניות צהובות.
כשהקופץ היה במרחק כמה מוניות ממני התחלתי לשמוע אותו צועק את מילות השיר. הנמחתי
את הרדיו, ששידר תוכנית מעניינת על זיהוי מרכיבים בריאותיים בפירות על פי צבעם,
וניסיתי להקשיב. המילים היו נוראיות.
"שלושים ושלוש מכוניות צהובות
זה משהו שלא רואים כל יום.
שלושים ושלוש מכוניות צהובות
זה משהו שלא נמצא בכל מקום."
"חוסר המצאה." אני מפהק. "את זה אתם מפיקים?"
"זה לא הזמר וזה לא המילים." הוא השיב. הפעם היה זה הברנש השני.
"זה סתם שחקן שלקחנו מפני שהזמר פחד. אתה יודע, לקפוץ על מכוניות ודברים
כאלה. אין לו זיכרון למילים, אז אנחנו נותנים לו לשיר משהו שקשור לנושא, ומשנים את
זה בעריכה."
"הגיוני." אני מהנהן. "ולמונית לא יקרה שום-דבר?"
"תסתכל על השאר." זו הייתה תשובה טובה, לא המשכתי לעסוק בנושא. הזמר היה
במונית שמאחורי, וכבר התחשק לי שיפסיק לשיר. שיקפוץ עלי כבר ונגמור עם זה. ממילא
אני לא יכול להתקדם עם שני צלמים באמצע העבודה במושב האחורי.
"יהיה לי תוספת מחיר?" אני מוודא.
"כן. אל תזוז." באה התשובה.
ברגע זה הגיע ענן העשן אל השחקן. הוא נראה כאילו יש לו מערכת נשימה רגישה, שכן הוא
התחיל להשתעל ולזוז בתזוזות חדות על גג המונית שמאחורי. נראה לי שהעשן לא רק נבא
מהסיגריה של הנהג שמלפני אלא גם מצינור הפליטה שלו. מכונית ישנה.
ברגע שהוא קפץ, היה ברור שהוא לא רואה לאן הוא קופץ. העשן כיסה את עיניו והוא עצם
אותם כדי שלא יצרבו. ידיו כיסו את פיו, ולכן לא יכלו לבלום את נפילתו, בזמן שהתנגש
במזוודותיהם של נוסעי והשתטח על הארץ.
שני נוסעים קפצו מהמונית ובדקו אותו. אני יצאתי אחריהם, גורר את רגלי למקום
הנפילה. הוא היה במצב לא טוב. הוא לא יוכל להמשיך לקפוץ. מסכנים, הטייק שלהם נהרס.
"נצטרך שחקן חדש, צילום חדש." אמר לי אחד מנוסעי. עוד צלמים מהצוות
התחילו להגיע. "אתה מעוניין?"
"במה?" שאלתי בחרדה.
"לקפוץ על מכוניות, להופיע בקליפ ולצאת נשכר. יש לנו דדליין להיום בערב. אין
לך בעיה עם זה?"
חשבתי. אין לי קפיצה-ממכוניות-פוביה, אני לא סובל ממערכת נשימה חלשה, ואני אדאג
להוריד את התיקים לפני הקפיצה האחרונה.
"בתנאי שגגות של מוניות סוחבים משקל נוסף."
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
