דרושה אהבה

אני רשומה לאתרי הכרויות שונים ברשת. כבר שנים. בהתחלה סתם נרשמתי. כי זה חינם, ואמרתי לעצמי "מה כבר יש לי להפסיד". אז ברור שבתקופות שאני נמצאת במערכת יחסים שאני מרוצה ממנה אני לא נכנסת אליהם, אבל ביננו, כבר שכחתי מתי הייתי מרוצה. ולא כי קשה לי להתרצות. בכלל לא. זה פשוט כי אין לי מזל. אני מתאהבת בנשואים, בבעלי דתות בלתי אפשריות להקמת משפחה (מוסלמים), או בגברים שכל מה שמעניין אותם זה להכין ג'וינט בבוקר. וזה לא שאין גברים טובים. יש גם יש. הכרתי מלא. יצאתי איתם. אבל הצלחתי להתאהב ? לא. למה לא ? כי אני שרוטה. כי אין לי מזל. יש לי ראש חכם ולב טיפש. הנה עוד חיסרון בחוכמה שלי. הרי כמה אלוהים יכול לתת לאותו בנאדם מאותה תכונה? הכל מוגבל בעולם הזה. אז לי הוא שם חופן בראש, וכשהגיע הלב לבקש גם קצת, לא נשאר. אלוהים אמר שנגמר התקציב, ועבר לגוף אחר.

אני חייבת להודות שאם בהתחלה התביישתי ברישום שלי באתרים האלו, שכאילו מה יגידו, ומה פתאום אחת כמוני צריכה אתר אינטרנט כדי להכיר גברים, הרי כל ראש שני ברחוב מסתובב כשאני עוברת, היום זה אחרת. זה לגיטימי. כולם עסוקים, כולם בררנים, וזה משרת את המטרה. מי שיש לו השגות שינסה. מי שפרימיטיבי ואנטי, אז עדיף שלא יהיה שם. גם ככה לא בא לי להיתקל בו. וגם יצאתי עם מספר לא מבוטל של גברים מהאתרים האלו. אני חייבת להודות שהמבחר משתבח, והאיכות עולה. פעם ניסיתי ובאמת היו גברים כאלו מגעילים, עד שהפסקתי לנסות. כאלו שנראים לחלוטין שונה מהתמונה, שבקושי מצליחים להרכיב נושא ונשוא למשפט וכו'. היום זה לא ככה. ממש לא. יצאתי עם כמה, שכל אמא הייתה חותמת עליהם בשביל הבת שלה. אבל אני ? מה פתאום. אני לא מתפשרת.

יש לי חברה, שאנחנו כבר לא ממש בקשר. לפני כמה חודשים היא התחתנה עם הידיד ילדות הכי טוב שהיה לי. תמיד הייתה בלחץ היסטרי על חתונה, ועכשיו זה קרה לה. היא בטח מזה רגועה. אני מקנאה. לגמרי. לא בה. זה לא שבא לי על בעלה או משהו כזה. אם היה בא לי יש סיכוי טוב שהייתי איתו ממזמן. הוא היה מאוהב בי כבר בתיכון, והייתה לי יותר מהזדמנות אחת מאוחר יותר להשיג אותו, אבל לא רציתי. אני מקנאת בתחושה שלה. היא התחתנה עם הגבר שהיא הכי רצתה בעולם. וזה בא לה קשה. באמת קשה. אבל היא הצליחה בסוף והשיגה את מה שרצתה. הלוואי שגם לי זה יקרה. שאתחתן עם הגבר שארגיש שהכי טוב בשבילי בעולם. הלוואי, אבל אני כבר לא ממש אופטימית. לי כנראה תלוי עונש נצחי מעל ראשי. היא לא הייתה עם גבר נשוי אז  כנראה שאלוהים החליט שמגיע לה.

אז לפני חודש הכרתי אחד. מהאתר. חמוד חמוד. באמת, אחלה גבר שבעולם. ורציני. אין ספק שאם זה היה ממשיך בינינו תוך שנה הייתי יכולה להיות נשואה. ולמה לא רציתי אותו ? כי הוא לא מספיק יפה. זה ותו לא. בא לי להרוג את עצמי. אני לא מאמינה שזה קורה לי. אבל אני לא יכולה שהוא יגע בי. לא מסוגלת. ולמרות שהוא סבלני באורך מפתיע, יש גבול. בשנת 2008 בחורה חילונית שיוצאת עם גבר בן 40 ולא שוכבת איתו חודש שלם, זה נחשב הרבה. ברור שזה תלוי גם כמה מתראים בחודש הזה ומדברים בטלפון, אבל אני יודעת שהגיע הזמן מבחינתנו, אבל אני לא יכולה לספק את הסחורה. אז חתכתי. רציתי להכריח את עצמי, אמרתי שזה יעבור, זה פעם פעמיים יהיה לא נעים, ואז אתרגל, ובסוף אתוגמל בדברים החיוביים, כי בסך הכל את הרע כבר עברתי. אבל לא יכולתי. לא הייתי מסוגלת לעשות משהו כזה בניגוד לרצוני. כי כשהלב שלי בא לבקש שכל ונאמר לו שנגמר, אלוהים הרחום נתן לו כוח במקום. הרבה כוח.

אז אני לבד. שוב. וזה הולך ונעשה קשה. כי היה שישי שבת, ואז ערב חג וחג, והנשוי עם המשפחה שלו, וכשהוא רוצה להקדיש לי פרורים מזמנו אני מסרבת, כי החלטתי שזהו, אבל בעיקר כי למה שאהיה מוכנה לקבל אותו אחרי שבילה את כל היום שם, ורק מתי שנוח לו ומתי שהם הולכים לישון יבוא אלי? אני אמורה לתת לו תנחומים ופיצויים על היום שעבר והקדיש להם? לא בא בחשבון. לא עוד. אני אמשיך לחרוש את האתרים האלו, ובסוף אמצא. אני מקווה. כי איזו ברירה יש לי? להיות פילגש כל החיים?