נעלם כמעולם לא היה

אממ אוקיי. לפני שאני מתחילה בפוסט ובסיפור.

רק רציתי לציין, שבבלוג יהיו כל מיני סיפורים שונים ולא רק סיפור אחד עם מאה אלף פרקים כי זה לא שווה לדעתי שאדם שרק התחיל לקרוא מפרק 30, לא יוכל כי הוא יצטרך לקרוא איזה 30 פרקים לפני זה.

ולכן לכל סיפור שלי היה 5 פרקים עד 10...

וכעת, אני יגש לכתיבת הסיפור.

מוכנים? P=

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

*לסיפור זה, לא יהיו פרקים*

היא אהבה אותו. חיכתה שיבוא. כל בוקר היתה פוגשת בו. אך מעולם לא הסתפקה בכך, מעולם לא אהבה או הרגישה אהבה כה רצינית כלפי אדם. אהבה שונה ואחרת, אהבה לא ממומשת. יום יום היתה חוזרת לביתה ובוכה על כריתה. לא יצאה מביתה, נעלה את ליבה. רגשותיה מעולם לא התגלו מאז, ליבה נדם. כשחזרה, בכתה וכשיום אחד הבכי הפסיק, לקחה וכתבה. כתבה שנה ועוד שנה, את אשר קרה לה. יום אחד, ילדה אחת, חברה, ישנה אצלה, בפעם הראשונה מאז וכנראה גם האחרונה. היא חזרה אל חדרה וראתה אותה, קוראת הכל, פשוט את כל יומנה הסודי, אשר בו שפכה את אשר על ליבה.

היא נשבעתה כי תשרוף כל דף ודף אשר כתבה. וכך עשתה, לקחה ושרפה, דף דף עד אשר לא נשאר עוד זכר. למחרת, שוב הבית ספר, הפעם היה שונה.

סודותיה, הודלפו לכל איש. היא ברחה מן המקום, פשוט רצה, מבלי לדעת לאן.

הגיע למקום כלשהו, שלא ידעה כבר היכן היא נמצאת, אך היא רק הלכה ובכתה. דמעותיה נפלו על הרצפה כמעיין להבות אש השורפות כל דבר העומד בדרכן. ירד הליל, היא לא מצאה את דרכה, הייתה תשושה. נפלה ארצה ורק שכבה שם, על שפת המדרכה כשפניה דומעות.

הבוקר עלה, היא התעוררה מכוסה בשמיכה, ולידה הוא היה.

הוא, לא שאל. רק ישב לידה. והיא, נשענה עליו והרגישה את ליבה נשבר לנגד עינייה.

הוא הביא אותה לביתה, כעסו עליה וריתקו אותה לבית. היא קיבלה עונש זה, לא רצתה לצאת, לא רצתה לחיות, רצתה למות אך לא יכלה. פחדה מן המוות. פחדה מן הלא נודע. היא ישבה בחדרה ימים שלמים, שבועות ואף חודשים עם מים ואוכל אשר סירבה להם. לא היה לאף אחד אכפת ממנה. לבית ספר היא הלכה וחזרה שוב ישר לחדרה. יום אחד, אמה נכנסה לחדרה, מצאה את גופתה על הספה, ולידה פתק. אשר אמר:

"לחיי לא היה עוד טעם,

להם לא היה אכפת,

לו הייתי רק כמעיין בובה על חוט,

ולכם אהבתכם לא הספיקה לי פשוט.

אינכם אשמים, זה הם, הכל הם.

היתי נותנת להם עוד רגע, הזדמנות להשתפר,

אך איש אינו משתנה, לעולם.

זכרו את זה הורים יקרים,

אהבתי אתכם אך הם היו רבים מכם"

גופתה הובאה לקבורה. ועל המצבה, היה חרוט המשפט באותיות זהב גדולות:

"ילדת זהב, ילדת פז, נתנה אך לא קיבלה תמורה".

*הסיפור כתוב מפרי דמיוני האישי ואינו קשור לשום דבר מחיי האישיים*

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

טוב, זה היה הסיפור הראשון.

אני ממש רוצה לשמוע חוות דעת נוספת של מישהו.

אני רוצה לדעת, רק אם להמשיך לכתוב.

כי אם לא, אני יכולה לסגור את הבלוג. P=

תגיבו. בבקשה! 333>