נעלם כמעולם לא היה

אוקיי אז ככה. החלטתי להתחיל סיפור חדש.

למה? כי מזמן לא עדכנתי ואני לא יכולה להכריח אתכם עכשיו להזכר בכל מה שהיה. מה גם שהסיפור ההוא לא היה בין הכי יפים שאי פעם כתבתי אם כי הרעיון היה סבבה.

ד"א, אני יחזיר לכם תגובות אם תגיבו P=

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

התעוררתי בבור עמוק וחשוך כאשר ראשי ממשיך להסתחרר ואני מרגישה כבדות בכל גופי. השאלות  מה קורה לי?היכן אני? הן היחידות הממהרות לבוא. בעמקי החשיכה מתחדדים החושים, חוש השמיעה והמישוש. לפי המישוש, אני בבור. אין שם שום דבר ערסי. אף איש ואף חיה. לפחות לא בנתיים. לפי השמיעה, אני שומעת קולות של בכי, צרחות, ובעיקר צעקות. איני זוכרת כלום. ידי ורגלי פצועות וחבולות. אני מנסה לגשש את דרכי החוצה אפילו אל פתח כלשהו.

עובר כך יום ועוד יום, אני מרגישה את בטני מתהפכת. הרעבון והצמאה משתלטת עליי. אם לא אוכל או אשתה, אמות פה.

ואז אני רואה קרן אור קטנה והמכסה מלמעלה נפתח. אנשים! חשבתי לעצמי. ואז אני רואה איש. צעיר יחסית. דובר עברית, כך הסתבר.

"אני אהוד.אם שואלים, אני דובר ערבית ואת לא מכירה אותי. אל תדאגי. קחי לחם ובקבוק מים. שלא תמותי פה."

"אבל...מה קורה פה? איפה אני?"

"עוד לא הבנת לבד?"

"לא. אני לא יודעת אפילו איזה שפה הם מדברים!"

"ערבית. את בירדן. יש מלחמה ואת אחת מהשבויים. אין לי מושג למה לקחו אותך, לרוב לוקחים חיילים. אבל את תהיה בסדר, המדינה תעזור לך.."

קטעתי את דבריו.

"המדינה? אוקיי עכשיו אני באמת יכולה להגיש בנוח" הוא הרגיש את הציניות שבדבריי.

"טוב אם לא המדינה. אני יעזור לך. זתומרת אם לא יתפסו אותי"

"לך, שלא יגלו אותך"

המכסה נסגר ונהיה שוב חושך.החלטתי שאין לי מושג מתי אקבל שוב לחם ומים, אוכל קצת ואשתה קצת בכל פעם.

הלחם והמים הספיקו לשלושה ימים. ואז אהוד הביא לי עוד. כנראה זאת הייתה פקודה להביא לי.

אתם יודעים, כשאתה לבד שם, בחושך, ואתה סוף סוף מודע למצב שבו אתה נמצא, המחשבות מתחילות והכי מכל, הגעגועים.

אך הגעגועים מגיעים מאוחר יותר. כשאתה מגיע למצב שבו אתה שם חודש ואתה מחליט שזהו. אם עד עכשיו לא הצליח, זה אבוד. אבל החלק הזה עוד לא הגיע.

בנתיים רצות המחשבות. ועדיין בלב יש תקווה. תקווה שאולי יצילו אותך מפה. התקווה תמיד תישאר. כי מה עוד אפשר לעשות שם?!

כשחושבים על זה, אם ינעלו אתכם בחדר. עם מחשב, טלויזיה, מיטה, מזגן ואוכל! הריי לא תוכלי להשאר שם שנים מבלי לצאת.

וכעת תדמיינו אותו מצב רק בחור. שיכולים לירות בך כל שניה.

הימים והשעות עברו לאט כי הרי אפילו לא ראיתי את אור השמש. איני יכולתי לחשוב מתי יבוא אהוד ומתי יעברו שלושה ימים.

לאט לאט הגיע שלב הגעגוע, המחשבות על החברים, הקרובים, המשפחה וכל האנשים החשובים לי.

אחרי חודשים, בערך. אמר לי אהוד שהוא ראה בטלויזיה שיש חוזה בשביל שיוציאו אותי מפה. הוא אפילו אמר לי, שכבר עברה חצי שנה. בתגובה לכך הוא זכה ל"מה? רק חצי שנה?!אני מרגיש כאן כאילו עברו כל חיי".

למשמע המילים האלה, התעוררה בי התקווה שאצא מכאן חייה. אך אז הגיע ה"אבל", והוא המשיך,

"אבל ראש הממשלה עוד לא חתם על החוזה". זוכרים שאמרתי לפני שניה שהתעוררה בי התקווה? תשכחו מזה.

אהוד הלך והמחשבות באו, למה הוא עוד לא חתם? למה הוא מחכה? אני יושבת כאן, גופי כואב, אין לי מושג מה מסביבי והאם אצא מכאן. והוא עוד לא חותם? מחשבות כאלו ורבות אחרות.

עבר מלא זמן. ואהוד? לא חזר. כעבור מלא זמן,בערך אותו זמן שאני יושבת בחור הזה, הפתח נפתח שוב. הפעם אהוד לא היה שם. שלחו הפעם בכוונה מישהו שיודע עברית. הוא דיבר בעברית רעועה.

"אהוד. היה מרגל. הוא עזר לך אני רואה. רק שתדעי, אהוד כבר לא איתנו. את ידעת מזה משהו? את שיתפת איתו פעולה?"

ליבי הלם בחוזקה. ואז נזכרתי בדבריו. "אם שואלים, אני דובר ערבית ואת לא מכירה אותי"

הקשבתי לדבריו.

"אין לי מושג מי הוא" עניתי, רק בכדי להציל את חיי.

החייל הלך והרגשתי נהייתה רעה. קודם כל בשביל אהוד, שסיכן את חייו למעני. ואחר כך, עליי. מי יביא לי אוכל ומים כעת? כמה זמן אוכל לשרוד כאן כך?

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

זה איך עד עכשיו? מקווה שלא יצא יותר מידי קצר.

היה לי מחסום כתיבה וזה הנושא היחידי שהצלחתי לכתוב עליו.

מקוה שלא יצא גרוע.

פאינה 333>

תגיבו.