סליחה סליחה ושוב סליחה על חוסר העדכונים. פרק ארוך במיוחד כפיצוי .
6
כבר כמה ימים ששירה לא אכלה כמו שצריך.
האמת, שלהראות כמו דניאלה כבר לא עניין אותה, זה היה מין חוסר חשק לאכול.
זה היה כמו להוכיח לעצמה משהו... אולי סתם התעצלה.
האמת, שהיא לא ידעה למה- אבל היא פשוט לא אכלה.
"אמא אני יוצאת לבית הספר" קראה תוך כדי שפתחה את הדלת.
זהבה המודאגת הסתכלה עלייה ובחנה אותה. "את לא אכלת נכון?"
שירה לקחה נשימה עמוקה, כי לא רצתה להיכנס איתה לויכוח. "לא אמא, לא אכלתי.
אני לא רעבה בסדר?"
"זה לא בגלל התחרות הזאת נכון?" תקעה בה מבט נוקב. "כי אם כן, אני יכולה להוריד אותך ממנה!"
זהבה קמצה את אגרופיה בכעס.
מרגישה אכזבה, מרגישה שלא חינכה את בתה מספיק טוב. "הבת שלי היא לא זאת שמתעסקת במראה חיצוני" חשבה לעצמה וחזרה על המשפט הזה שוב ושוב בראשה.
"אמא," אמרה בטון רגוע "זה באמת לא בגלל זה. אני לא רעבה"
ללא מילים, התקדמה זהבה לעבר שירה , והכניסה כריך בין ידיה. "תאכלי את זה בדרך"
שירה לא הספיקה לענות, וכבר זהבה הלכה משם, מותירה את שירה מחזיקה את האויב הרשמי שלה.
שירה הסתכלה על הכריך שהיה עטוף בנייר נצמד.
זה היה טוסט. ממלכת השומנים והקלוריות.
אבל אוו הטעם. הטעם הנסגד.
שירה קרבה אותו לאפה והריחה. הוא היה טרי וחמים. בדיוק כפי שאהבה.
היא רצתה לאכול ממנו, היא כבר לא חששה מדניאלה.
אבל לא. משהו עצר בעדה. "לא הפעם" מלמלה וזרקה אותו לפח- כשאף אחד לא הסתכל.
בבית הספר המורה לספורט כבר הבחינה בשינוי.
אומנם אלו רק כמה ימים ללא אוכל- אבל אפשר לראות בבירור את החולשה, וגם אפשר לראות איזה קילו או שניים שירדו להם.
שירה הכתבה בכדור, חזק, מנסה להעלות אותו הכי גבוה מעל הרשת.
מוציאה את כל הכעס על כולם- למה הם מכריחים אותה לאכול?
האמת שהיא לא ידעה. היא גם לא ידעה מה יש לה ולמה היא לא רוצה לאכול, זה היה חזק ממנה. זה היה מוזר.
שרית המורה לספורט התקרבה לשירה, בוחנת את תנועותיה החדות והחזקות- משהו שלא אפיין אותה.
היא שרקה במשרוקית וכל הבנות עצרו מלתאמן בכדור עף.
"אתן משוחררות , נגמר השיעור"
כל הבנות חייכו בהקלה, מיוזעות ועייפות.
רק שירה נשארה עם פרצוף חמוץ, ממשיכה להכות בכדור הפעם גם בבעיטות.
"שירה בואי הנה" קראה לה שרית.
שירה סובבה בתנועה חדה את ראשה "מי מציק הפעם?" חשבה בכעס.
שרית סימנה לה ללא קול להתקרב, והתיישבה על אחד הספסלים.
שירה התיישבה לידה ונאנחה. היא נגבה את הזעה ממצחה והקשיבה לעוד נאום ארוך.
"מה יש לך?" שאלה שרית תוך כדי שלקחה שלוק קטן מהבקבוק בידה.
"מה יש לי מבחינת מה?" שאלה שירה באדישות ונמנעה מלהסתכל לשרית בעיניים.
"תסתכלי לפה" סובבה לה את הראש.
שירה הסתכלה עלייה, בעיניים עייפות ואדומות המבקשות מחילה והבנה. רק כמה ימים. רק כמה ימים בודדים עשו את שלהם.
שירה לא שמה לב, זה היה סתם 'לא לאכול' , אבל מסביב שמו לב, מאוד.
"אני דואגת לך, זה נראה כאילו את לא אוכלת, לא מטפלת בעצמך. את אולי חולה?"
"אני לא חולה. אני סתם לא אוכלת כי אני לא רעבה"
שרית כיווצה את עיניה מעט, "לא רעבה?"
שירה נאנחה בשנית ונשענה על הקיר, "לא רעבה... לא יודעת למה, אבל זה פשוט ככה"
שרית הסתכלה על שירה, מנסה להבין מה הסיבה לכך. היא הריצה במוחה כל מיני עובדות, כל מיני שמועות, כל מיני סיפורים ששמעה על שירה בזמן האחרון, ובינגו... מלכת היופי.
"שמעתי שאת הולכת לתחרות מלכת היופי" אמרה שרית בטון קצת מאיים, כאילו פגעה בנקודה הרגישה ביותר.
שירה הדקה את שפתיה. "לא, זה לא קשור! למה כולם חושבים שזה קשור?!"
"בינגו, פגעתי בול" חשבה שרית, שמחה על שמצאה את הסיבה.
שרית שתקה, נותנת לשירה להוציא את כל מה שבליבה.
"נמאס לי שכולם חושבים זה קשור, כי זה לא! אוקיי?! אני סתם... לא רעבה" שירה החלה למלמל, לא בטוחה אפילו שהיא משכנעת את עצמה.
"זה סתם ככה. זה כי אני לא רעבה. וחוץ מזה הגיע הזמן לחיות בריא! אני כל הזמן טוחנת ממתקים"
"לא לאכול זאת לא התשובה לבריאות. מה הבעיה להתחיל דיאטה בריאה?" קטעה אותה שרית.
"מה הבעיה להתחיל דיאטה בריאה?" המשפט הזה הדהד בראשה של שירה.
היא לא ידעה מה הסיבה, אבל היא ידעה שזה נכון, זה אמיתי, זה כדאי , זה עדיף.
אבל היא לא רצתה דיאטה, היא רצתה אוכל. והמון... זה פשוט היה משהו אחר . לא היא.
"לא" אמרה שירה באדישות. "אני פשוט לא אוכל"
שרית הסתכלה המומה על שירה, מרגישה שהמצב הרבה יותר מסובך מכפי שחשבה.
"את באה איתי עכשיו גברתי הצעירה, את חייבת לדבר עם היועצת"
שרית הדקה את אחיזתה בשירה וגררה אותה לעבר חדר המורים.
"מה את חושבת שאת עושה?!" צרחה עליה שירה, מאוימת, מפחדת שמשהו יקרה.
היא החלה לבכות ולצרוח, ממש להשתגע. "תשלטי על עצמך! תראי איך את נראת!" נזפה בה שרית.
"את באמת חולה!"
"חולה? זה מה שהיא חושבת שאני?!" חשבה בעצבנות "אני אוכיח לה מה זה חולה!"
שירה הייתה בהתקף עצבים, זאת פשוט בושה שחושבים שהיא חולה.
היא נשכה את ידה של שרית בכוח, והיד החלה לדמם. " מה את חושבת שאת עושה?" צרחה שרית ונאנקה מכאבים.
שירה ניצלה את ההזדמנות וברחה, ברחה לאחורי הבניין – שם אף אחד לא יראה אותה.
היא ישבה על האדמה ובכתה, לא מאמינה שחושבים שהיא חולה.
לפתע החל לרדת גשם, גשם ששטף את הדמעות והעצב. גשם ששטף הכל.
תגיבו, אני רוצה לראות כמה קוראים יש ומה הם חושבים.
זה בדיוק כמה דקות... 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
