היי חזרתי! מה קורה חמודות? (:
התגעגעתי אליכן האמת..
החופשה די עזרה, חזרתי עם די הרבה חומר , ו.. אני מקווה שזה שיפר את העניינים.
אני לא יודעת אם הפרק הזה יותר טוב מהקודם, כי הקודם היה באמת מיוחד ...
אבל דווקא מאוד אהבתי את הפרק הזה, מה דעתכן?
אוהבת מאודמאוד 3>
7
עידו הגיח מאיזשהו מקום, מחזיק בידו מטריה ומחפש בעיניו את שירה ..
הוא התיישב על האדמה הרטובה והבוצית, קרוב אליה.
לא היה לו אכפת מכלום, הוא פשוט לא יכל לראות אותה ככה.
שירה הרימה את ראשה וראתה אותו שם, מסתכל עליה בעיניים עצובות, ומחזיק מעליה מטריה כדי שלא תירטב.
"למה באת לפה?" ניגבה את דמעותיה לאט.
הוא נשך את שפתיו ולא ענה לה, הוא רק חיפש את המילים הנכונות.
היד המחזיקה את המטרייה החלה לרעוד מהקור, וקצת גשם חדר והרטיב את שניהם.
"אני שמעתי את הכול, ואני פשוט מצטער" אמר לפתע.
שירה הרימה את ראשה "איך שמעת בדיוק?"
עידו הבחין כי הקול שלה רועד מעט, וניסה להרגיע אותה.. "אני פשוט עברתי כדי לקחת משהו, וראיתי אתכן.. אני מצטער "
המתיקות שלו העלתה חיוך על שפתיה. "אין לך מה להצטער, אתה בסך הכול עברת שם"
שניהם שתקו. מה כבר יכל להגיד לה? 'שמעתי הכול והיא צודקת! ' , 'כן את באמת נראת חולה' , 'מה, את אנורקטית?'
המון מחשבות הדהדו במוחו של עידו, והוא לא יכל להפסיק אותן.
לאט לאט, כמו המחשבות שלו- הגשם התחזק, והיה אפשר לשמוע את טיפות המים נופלות בחוזקה על האדמה, הורסות לאט לאט את הפרחים, ומקפלות את ראשם.
"אז שמעת פשוט ה כ ל?" שאלה נבוכה.
"האמת שכן, אבל לא מההתחלה כי לא הייתי בתוך האולם" ניסה להרגיעה.
שירה בלעה את רוקה , מקווה שלא ראה את כל ההתרחשות.
"היא לא הייתה צריכה להתייחס אלייך ככה" אמר ברצינות והחזיק בידה.
שירה עצמה את עיניה, מנסה לשכוח מכל מה שקרה שם... היא פשוט לא הרגישה שזו היא שם, נאבקת במורה לספורט שבדיוק באותו הרגע קראה לה חולה, איזו השפלה...
"כדאי שתלך לכיתה, שלא תאחר" פקחה את עיניה וחייכה.
עידו נראה מהוסס, הוא לא רצה לעזוב אותה שם לבדה – אבל ממוצע הציונים שלו פשוט לא נתן לו לאחר עוד פעם... פשוט לא! הוא רק הגיע, וכבר ההתחלה היא כזו שלילית.
שירה הבחינה במבט המהוסס של עידו והחזיקה בידו כאילו להרגיע. "זה בסדר, באמת.. אני מעריכה את זה שבאת לכאן ולא אכפת לי להישאר בלעדייך, אני אפילו אשמח להיות קצת לבד"
חיוך של הקלה עלה על פניו של עידו, אך הבלבול חזר מיד לפניו.
הוא השאיר את המטריה בידיה של שירה, ללא שאלות או מילים, ונתן לה נשיקה קטנה על הלחי.
עידו קם במהירות, ורץ לכיוון הכיתה , ממהר שלא לאחר.
שירה הסתכלה עליו מבעד לטיפות העבות , ושמחה שבא לכמה דקות.
מבלי שאף אחד ראה, דמעה קטנה זלגה מהעין הימנית של שירה ... יורדת במורד הלחי ומשתלבת עם טיפות הגשם האחרות.
דמעה לא רצונית, ששירה לא ידעה מה משמעותה... סתם ככה ירדה לה, בלי לשאול שום דבר, בלי להודיע מראש.
הלב פועם במהירות, הבטן מתהפכת, הראש כבר לא הגיוני, הדמיון עובד 24 שעות ביממה. שירה שמעה על זה בעבר, אבל האמת שלא הרגישה את זה מעולם... האם ככה מרגישים כשאוהבים?
"שלום, מדברת שרית, המורה לחינוך גופני של שירה"
"שלום" ענתה זהבה מבולבלת.
"אז ככה" החלה שרית להרצין, "אני קצת חוששת לשירה. האם היא אוכלת כרגיל בזמן האחרון?"
שיט. חשבה שרית לעצמה... לא הייתי צריכה להתחיל בזה.
"אמממ, אני לא יודעת אני חושבת שהיא אוכלת רגיל" ענתה, מבולבלת עוד יותר מההתקפה של שרית.
"בקיצור, היא קצת חלשה בזמן האחרון ונראה שהיא הולכת ומצטמקת, הגוף שלה הולך ונעלם!"
שרית יכלה לשמוע את נשמותיה ההולכות ומתחזקות של זהבה, או שאולי היו אלה אנחות כמו 'שמענו את זה כבר' .
"תשמעי , אממ .."
"שרית" ענתה במהירות.
"כן, שרית , הילדה שלי בריאה לחלוטין אני לא מבינה מה ההערות האלה.
אני דואגת לה כמו שצריך ! אני אמא שלה את יודעת" נימת כעס נשמעה בדבריה של זהבה , כאילו היא מגנה על המקום שלה כאמא, והיא היחידה שצריכה להגן על בתה .
"בסדר זהבה, אין שום בעיה אני סומכת עלייך" אמרה, למרות שלא באמת סמכה עלייה.
"אבל תשמרי עליה טוב, שירה היא אוצר! אין הרבה כמוה" הטיפה לה.
עכשיו כבר שרית עברה את הגבול. "סליחה?! עם כל הכבוד היא הילדה שלי והיא אוצר אמיתי, תאמיני לי שאני אוהבת אותה ושומרת עליה! את לא תלמדי אותי מה לעשות"
'חוצפה.' חשבה לעצמה זהבה. 'מה זאת אומרת שהיא מלמדת אותי מה לעשות?'
המחשבות האלה רק גרמו לה להתעצבן יותר ויותר, היא לא סבלה לקבל ביקורת.
"אז שרית המבינה הגדולה, תודה לך אבל לא תודה... אני אטפל בבת שלי להתראות" ונתקה לה.
'אני לא מאמינה!' חשבה שרית. ' היא עוד תצטער על שלא הקשיבה לי'
זהבה התיישבה על הספה עם כוס קפה בידה, עצבנית במיוחד לאחר השיחה שקיבלה.
היא עצמה את עיניה, מקשיבה לגשם החזק שלא פסק עוד מהבוקר .
היא אולי טעתה שהתייחסה כך אל שרית? הרי היא בסך הכול ניסתה לעזור.
לא, לא ולא! אף אחד לא ילמד אותה איך מטפלים בילדים.
זהבה הייתה כל כך בטוחה בעצמה, אבל היא שכחה את שלב מספר אחת- ההכחשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
