עריכה: תקשיבו אני מצטערת בסדר?
אתן לא צריכות להתעצבן עליי כל כך!
אני עושה כל מה שביכולתי, תאמינו לי!
אני אתאמץ יותר, בסדר? הכי שאני יכולה.
אני לא רוצה לאכזב אתכן, וזה ממש פוגע שאתן רושמות לי בתגובות "או סוף סוף"
או משהו כזה. כי זה לא ככה.
מצטערת אבל אתן חייבות להבין :/
3>
8
לפתע שירה נכנסה הביתה.
היא הייתה רטובה לגמרי ולא הפסיקה לרעוד.
זהבה הייתה מבוהלת, "מה קרה לך?" פתחה את עיניה בבהלה .
שירה לא ענתה, מה כבר יכלה להגיד לה? 'אמא, לא נכנסתי לשום שיעור היום חוץ משיעור ספורט... אה כן, והמורה קראה לי חולה'
שירה ידעה שאין שום דרך להגיד את זה, ומיהרה לעלות לחדרה. "תעצרי כאן ומיד" החזיקה בה זהבה.
המבט השבור של שירה והמבט האגרסיבי של זהבה הצטלבו , וכל אחת רצתה שהאחרת תגיד משהו.
לאט לאט מבטה של זהבה התרכך , כשראתה את פניה של שירה .
זהבה חיבקה אותה בחזקה "אני כל כך מצטערת ילדה שלי" ליטפה את שיערה הרטוב .
השיחה עם המורה לספורט החלה לרוץ לאט לאט במוחה של זהבה, ואז הכול התבהר לה.
"אני מצטערת שירה, אני מבינה עכשיו הכל" המשיכה לחבק אותה ולהרגיעה.
לא היה אכפת לה שהחולצה החדשה רטובה לגמרי עכשיו, ושכל הסלון מתמלא אט אט מים.
לא היה אכפת לה מזה, היא פשוט רצתה לחבק את שירה עד שייגמרו לה הכוחות.
"היא.. חושבת שאני אנורקטית" מלמלה שירה בשקט.
לפתע המלמולים השקטים הפכו לבכי צורם , ששירה לא יכלה לשלוט בו. "אני נראת לך אנורקטית?" הביטה בה כמבקשת לדעת אך ורק את האמת.
"לא, מה פתאום חמודה שלי" חיבקה אותה זהבה ."את מלאכית, את מושלמת את לא צריכה את השטויות האלה"
ליבה של שירה החסיר פעימה, תוך כדי הדמעות . היא הרגישה שהיא מאכזבת את אימה....
בכך שהיא לא אוכלת, בכך שרק המראה החיצוני מעניין אותה, בכך שהיא הורסת את סיכוייה בלימודים ובחיים בכלל.
"אני כל כך מצטערת" לחשה בשקט.
"על מה יש לך להצטער?" שאלה זהבה.
"על הכל" נגבה שירה את דמעותיה ונרגע מהבכי.
זהבה הרגישה ששירה כבר לא מרוכזת, "תעלי לחדר שלך ותעשי מקלחת חמה בסדר? אני אכין לך שוקו חם"
שירה נשקה לזהבה על הלחי, והודתה לה' שאמא שלה היא כזו מתחשבת.
אם כל האימהות היו ככה, העולם היה נראה טוב יותר – כך לפחות שירה חשבה .
היא עלתה במעלה המדרגות והתכוונה להיכנס להתקלח, אך בדיוק שמעה את הטלפון מצלצל.
"אני אדבר אתכם אחר כך" מלמלה מבולבלת.
"אתכם?" צחק עידו. "אני לא רואה כאן אף אחד מלבדי"
שירה חייכה לעצמה- אבל החיוך לא הראה עד כמה שמחה. "אוו עידו... אני שמחה שהתקשרת"
"את מרגישה יותר טוב אחרי המקרה?"
הקול הנעים של עידו הזכיר לה את מה שקרה בבוקר, איך התיישב והרגיע ... איך דאג יותר מכולם...
היא הרגישה טיפשה על שלא הודתה לו מספיק .
"אני מרגישה יותר טוב"
"אני שמח"
לפתע השתררה שתיקה, מה כבר יכלו להגיד?
"אני כל כך מודה לך על היום" אמרה לפתע.
עידו צחק נבוך , "ממממ .. בשמחה , אני בטוח שכל אחד היה עושה את אותו הדבר"
"אז זהו" ענתה שירה "שלא כולם היו עושים את אותו הדבר"
"את רוצה לצאת לאן שהוא מחר?" אמר במהירות.
"אממ.. וואו, זה היה לא ממש קשור" צחקה נבוכה .
עידו התאכזב מעט, "אז זה אומר לא?"
"לא! ממש לא!" מהרה לתקן אותו לאחר שהרגישה את האכזבה בקולו.
"אני אשמח לצאת איתך מחר" חייכה.
עידו עשה תנועה קטנה של ניצחון עם היד והחל לרקוד בחדר.
"כן!! היא הסכימה!" ניסה לחקות הליכת ירח .
"אממ , עידו?" נשמע קול קטנטן משפופרת הטלפון.
עידו רץ במהירות לכיוון הטלפון "אממ, סליחה הטלפון נפל לי" נשמע מתנשף.
שירה צחקה לקולו המתנשף "מה שתגיד"
"אז מחר?" צחק גם כן.
"מחר"
למחרת בבית הספר , שירה ועידו החליפו ביניהם מבטים מבוישים, אבל מתישהו מישהו היה אמור לשבור את השתיקה.
שירה ישבה ואכלה צהריים, (כלומר – לא באמת אכלה... היא סתם בהתה בצלחת.
וכששאלו אותה היא ענתה שהיא סתם לא רעבה .)
היא הרגישה שיש מישהו מאחוריה, וכשהסתובבה הוא כיסה את עיניה במהירות.
"מי זה?" נשמע קול צייצני.
"מממ לא יודעת" צחקקה. "אולי, עידו?"
עידו צחק והוריד את ידיו ... "תמיד עולה עליי הא?"
"אין מה לעשות, כשאתה כזה שקוף..." הוציאה לו לשון .
"אז, מה?" בהה לה בצלחת. "לא אוכלת?"
עידו שכח לפתע מאתמול, והבין שזו הייתה הערה לא לעניין. "אני מצטער, לא התכוונתי שזה יישמע ככה"
שירה חייכה. "זה בסדר גמור אני יודעת שלא התכוונת"
והנה, עוד נקודה לטובתה של שירה, עוד נקודה שמחסנת אותה בפני מילים רעות.
עוד נקודה שמוכיחה ששירה אכן מושלמת.
שירה שיחקה באצבעותיה, כמו שתמיד עשתה כשהיו רגעי שתיקה מביכים , אך לפתע עידו הסית את תשומת ליבה.
הוא בהה במישהי ששירה לא הצליחה לראות , ועיניו התרחבו לאט לאט.
"מה לעזאזל?!" שאל נדהם.
"מה קרה?" הפנתה את ראשה וחיפשה את מי שהדהימה את עידו .
עידו החל להילחץ יותר ויותר כשהדמות המסתורית התקרבה אליהם. "אני חייב ללכת" קם במהירות ורץ משם.
'מה עובר עליו בדיוק?' חשבה שירה מבולבלת.
היא סובבה את ראשה כדי לראות לאן ברח , אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
לפתע קפצה ממקומה, בבהלה...
"אני מצטערת אם הבהלתי אותך" צחקקה .
שירה הסתכלה עלייה כלא מבינה . "מה את עושה פה?"
היא בחנה את הקפיטריה מכל הכיוונים , כאילו מחפשת מישהו... "באתי בשביל לבקר"
שירה חייכה חיוך קטן . "לא היית צריכה , כולם עוד יקנאו בי בסוף" קרצה לה.
"האמת שלא באתי לבקר אותך" ענתה נבוכה.
החיוך של שירה ירד לאט לאט, והארשת הרצינית של פניה חזרה לקדמותה.
"מצטערת אם אכזבתי אותך"
"אהה לא, זה בסדר" ענתה באדישות.
"בכל מקרה, תוכלי לעזור לי למצוא אותו?"
שירה גלגלה את עיניה "נגיד... את מי את מחפשת?"
תגיבו ... בבקשה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
