עריכה :
נכון שהבטחתי שאני אעדכן כל יום אבל ... היי ,
תגובה אחת? :/
מצטערת זה לא שווה עוד פרק :(
תגובה אחת זה ממש .. אני אפילו לא רוצה להגיד .
אחרי התגובות הזועמות שלכן אתמול (שדרך אגב אני לגמרי מבינה אתכן)
החלטתי יותר להשקיע ולנסות להעלות אפילו פרק בכל יום.
אבל אני אצטרך נורא נורא את העזרה והתמיכה שלכן, זה מאוד חשוב גם לזה שיהיה לי חשק.
כי אם אף אחד לא יגיב / לא יקרא זה יוריד את החשק...
בבקשה, אם אתן אוהבות את הסיפור המליצו לעוד חברות שלכן / לבנות עם כל הבלוגי פרו אנה למיניהן שזה נורא חשוב שייקראו את הסיפור.
זה סיפור שאמור להעביר מסר, ואני מצטערת שהוא מתפתח לאט זה פשוט בגלל חוסר העדכונים אבל זה לגמרי הולך להשתפר!
חשבתי על זה שאני גם אתן לכן פינה להתבטא ... אם אתן אוהבות לכתוב כמובן, אז מה דעתכן? (:
כל מיני דברים שאתן רוצות שאני אפרסם תכתבו בתגובות. 3>
מממ , לאחר שהסיפור הזה ייגמר (אין לך מה להלחץ יש עוד די הרבה זמן חחח 
)
אני רוצה להמשיך לכתוב סיפורים בבלוג, אז תנו לי רעיונות מה מעניין אתכן, כדי שאני אוכל לכתוב.
חשבתי כבר על רעיון לסיפור, מי שרוצה שאני אגיד לה אני אוכל לכתוב לה באימייל או משהו ... סתם כי זה עדיין לא בטוח :)
מקווה שתאהבו את הפרק של היום 3>
9
" את עידו גרוסמן את מכירה?"
שירה פקחה את עיניה בהפתעה. "מה זאת אומרת? ברור שאני מכירה אותו. אבל מה הקשר שלך אליו?"
דניאלה צחקה כאילו שמעה את הדבר הכי מצחיק בחייה . "את רצינית איתי?"
שירה עדיין לא קלטה.
"היינו זוג .. " דניאלה בלעה את רוקה, ונהייתה רצינית יותר. "פעם... זה פשוט נהרס. ותדעי שזה רק בגלל שהוא עבר לפה!"
שירה לא האמינה... היא ידעה שהדניאלה הזאת תהרוס הכול, מהיום שהיא פגשה אותה.
'פשוט שטן' חשבה לעצמה. 'עכשיו היא תיקח את הדבר היחיד שעוד נותר לי! את עידו'
"שלא תחשבי להתעסק איתו" אמרה לפתע בביטחון. "עידו הוא העבר שלך, עזבי אותו ודי"
דניאלה שילבה את ידיה בכעס "סליחה? אני חושבת שלא שמעתי נכון..."
"שמעת נכון מאוד" אמרה שירה בזעם.
דניאלה הרימה את גבתה הימנית, כאילו הולכת פשוט לצרוח, ולהכות את שירה עד מוות.
אבל לא עשתה זאת.
"שירה, אני חושבת שאת פשוט לא מבינה. היינו זוג, אנחנו עדיין אוהבים אחד את השני.
הוא אוהב אותי, הוא אמר לי את זה... אני בסך הכול באתי לפה כדי להיפגש איתו! אני עדיין אוהבת אותו"
שירה קמצה את אגרופיה וניסתה להתגבר על הדמעות שכמעט פרצו להן.
היא נשכה את שפתה עד כאב, עד שכבר לא יכלה להחזיק יותר. אבל זה לא עזר, והדמעות כבר ירדו והיו ברורות מתמיד.
"את משקרת" אמרה, משתדלת שלא לקפוץ עליה ופשוט להפיל אותה על הרצפה... לשירה לא משקרים ככה, בלי להניד עפעף.
"פחח , מה את חושבת שאת עושה?" זלזלה בה. "עוד שנייה את בוכה. את כל כך פתטית! באמת חשבת שהוא מעוניין בך?"
שירה לא ענתה. זה נכון ... דניאלה צודקת, היא באמת פתטית.
היא חשדה מההתחלה שהוא לא באמת אוהב אותה , שזו סתם הרגשתה בלבד .
למה שמישהו יאהב מישהי כל כך מכוערת, טיפשה, חלשה, מפגרת , גרועה בהכל ... ושמנה. כן, שמנה.
למה שהוא יאהב אותה?
שירה בחנה את דניאלה, וניסתה להבין מה יש בה שהיא עושה את הקסם הזה כל פעם מחדש.
אבל שירה לא הצליחה, הדמעות טשטשו את הכול, ומנעו ממנה לראות את האמת.
"את צודקת. אני מצטערת, הוא כולו שלך" שירה סיימה להגיד את דבריה במהרה ופשוט ברחה משם.
שוב, בורחת ... לא מתמודדת עם מה שצריך.
מרחמת על עצמה ושוקעת ברחמים העצמיים האלה. אסור שזה יקרה לה יותר.
דני (אבא של שירה למי שלא זוכרת) ישב במשרדו , חושב על המשפחה שהשאיר מאחור, והרגיש את הגעגועים העזים.
הדרך היחידה בה היה יכול לפרוק את הכל הייתה השירה.
אף אחד לא ידע כמה הוא אהב לכתוב את כל רגשותיו , מחשבותיו ותחושותיו .. אבל הוא עשה את זה – ונהנה מכל רגע.
החרטות, הגעגועים , המחשבות שאינן פוסקות
החל לכתוב, משחזר את הרגע בו החליט לקחת הפסקה מהבית, מאשתו ומחייו.
האם היה זה נכון?
איני מאמין. הכל כל כך חזק ממני.
לא רציתי לעזוב אותך יקירה, ולהשאיר הכל מת מאחורי.
והקטנות שלי, היפות שלי ... הן כבר הפסיקו לדמוע, כי התרגלו לזה שאינני.
אני מצטער יקירה אבל הכל יותר חזק ממני,
ולאחר כל כך הרבה שנים של אהבה,
היא נחלשת, כמו נר דועך.
אני מצטער יקירתי , אבל זהו עדיין זמנה של האכזבה.
הוא מחק שורה, ועוד שורה. מתחרט על כל מה שכתב. 'פשוט שטויות' חשב לעצמו.
'אני חייב להפסיק עם השירים המפגרים האלה'
לפתע נשמעה דפיקה בדלת, זו הייתה תמי – העוזרת האישית של דני.
דני סגר במהירות את דף הוורד שבו כתב, ופתח דף חישובים אחר... כאילו היה עדיין באמצע העבודה.
תמי נכנסה בלי לחכות לתשובה מדני, וסגרה אחריה במהירות את הדלת.
"דני, כולם הלכו כבר" התקרבה אליו.
"כן אני יודע" המשיך להקליד במרץ "אני רק צריך לסיים עוד כמה דברים, תני לי כמה דקות"
תמי התיישבה לאט על שולחנו , "אתה יודע, לא לזה התכוונתי" היא נגעה לפתע בידו ולטפה אותה קלות.
דני הוריד את משקפיו והתבונן בה "תמי, אני בן אדם נשוי. אני בטוח שתמצאי מישהו נהדר ולא נשוי יום אחד"
תמי נראתה מאוכזבת ונרתעה ממנו מעט.
ברור שהיא הייתה מאוכזבת . האמת שתמי הייתה נראת די טוב.
בוא נגיד, שרוב הגברים לא היו מתנגדים אליה ...
"אתה יודע" שילבה את ידיה "אתה כבר כל כך רחוק מאשתך ... היא בטוח שכחה ממך" אמרה בעוקצניות.
דני הפנה אליה את מבטו הכועס והמאוכזב.
הוא רצה לא להאמין, אבל משהו בו אמר שהיא צודקת...
היא בטח כבר שכחה ממנו ממזמן, נהנית עם הילדות היפות שלו – שגם הוא לקח חלק מאוד משמעותי בגידולן.
כבר המון זמן שתמי מתחילה איתו בצורה כזו , מנסה שיעבור הזמן וכך תוכל לכבול אותו ברשת.
לפעמים, הייתה מאזינה לשיחות מהבית כדי לדעת איפה בדיוק הנקודות הכואבות, כדי לדעת מה המצב,
האם כדי להפעיל את הקסם הנשי?
והיום, היא הרגישה שזהו הרגע, אבל זה היה קשה כמובן. בני הוא אדם אינטליגנט ושומר אמונים...
היא לטפה את שיערו בעדינות, מנסה לא להתקרב יותר מדי. "אתה חייב לתת לרגשת אחרים מקום בלב"
דני הניד בראשו "אני עדיין אוהב אותה"
"אבל יהרוג אותך לנסות?" שאלה בלחישה.
באותו הרגע - כמו שזבוב נלכד בקורי העכביש, כך לכדה תמי את דני , בקלות, במהירות וללא רחמים.
היא קרבה את ראשה אליו ונשקה אותו כאילו זו הייתה הנשיקה הטובה ביותר שחוותה בחייה.
דני לא יידע למה, לא יידע איך. אבל הוא פשוט לא דחה אותה, להפך!
הוא חשב שזה רעיון טוב, אול עדיף לו לשכוח קצת מהבית ...
ומה אכפת לו? תמי הזאת נראת פשוט טוב. והיא גם בסדר ...
לאט לאט, ככל שנמשך הרגע הם מצאו את עצמם עם פחות ופחות בגדים, תמי פשוט הצליחה.
זה היה מעשה כל כך טיפשי ודני יבין זאת רק אחר כך.
אך באותו רגע הוא פשוט לא רצה להפסיק, היה בו את הלהט של הרגע, הוא חשב אולי אפילו יתחיל חיים חדשים.
הוא שכח מעברו, הוא שכח מבנותיו, ממשפחתו , מהוריו.
הוא שכח מכל אלה שיתאכזבו כשיגלו מה קרה ביום ההוא שם במשרד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
