התקפדות אנטיחרפואורלית

"ירח אדיר צובע עצמו בכתום ושובה בו עוד אדם נאבד המחפש עצמו הרחק מביתו".

אלו הם חייו ואני רק פרט שולי בהם.

אנחנו שוכבים על סמרטוטים על הרצפה ולבסוף שוברים את השתיקה.

"את יודעת כמה אני אוהב אותך?" הוא אומר לי לאחר ירידת ההשפעה ההזויה

"כמה?" אני שואלת בתמימות

"את לא יכולה לתאר לעצמך כמה".

החיים שלו צרים כחיי נמלה.

הוא חושב שחייו הם הרפתקאות נועזות, ואני בכאילו המלכה הנעדרת השבה אל כיסאה.

"נסיך שלי, נסיך שלי יקר..." אני לוחשת

                                                     "הירח לא יוכל לשמור עליך עוד, אם תקבר כל כך עמוק באדמה".

החיים עשו בנו מעשים שיזכרו לעולם.

סמים, אלכוהול ואיבוד חושים.

איבוד חושים בעיקר.

ראשי ממשלה מושחתים, רבנים מכים ומשטרה שמשתמשת באלימות יתרה.

מפחיד לא?

צריך לעשות משהו בעניין. אז אולי נתחיל בקטן?

הכל התחיל לפני שנה, כשהחלקתי וכמעט שברתי את המצח במדרגות המשומנות בכיכר ציון. למה? ובכן, הכל למען מטרה טובה כמובן. מישהו שפך גריז שמנוני כדי להפטר ממזיקים, להלן כיכריסטים.

ואני אומרת, למה לא? אבל בפעם הבאה שישפכו דלק וככה נשרוף את עצמנו אחת ולתמיד.

יש חן מסויים ברצון העז של בכירי ירושלים להראות ירושלים יפה ונקייה אבל כל החן והיופי נעלם כשמנסים לרצוח אותך בשעות כל כך מוקדמות של הערב, קבל עם ועדה.

זה טוב ויפה שאחר כך מראים בערוץ שלוש כתבה מכובדת על הנוער המדרדר עצמו למוות. אם בכירי ירושלים לא היו מתעסקים בליפות את העיר בכל פעם שעדר תיירים מתכנן את ההגעה שלו בקיץ, ולהיכנס לנוהל לוחץ ולטאטא מה שלא יפה לעין, אולי הנוער היה פחות מדוכא.

חמתי בוערת בי כשאני רואה דברים שכל כך קשה לתפוס, כמו שוטרים פוזאיסטים, שוטרות נקמניות ולפןליאנסקים למיניהם שמתחבאים מאחורי מסיכות שיקריות.

הכי מגניב זה כשבאים סטודנטים שעושים עבודת גמר על הכיכר. יענטו: "תהיו מסכנים ותחייכו למצלמה".

דרך אגב, מישהו ניסה לעשות "כיכר ציון" בגוגל? מי שניסה יודע על מה מדובר כשאני אומרת -ד"ר באנג ופרופסור אלכוהול-

איזה זכות מזדיינת יש להם?

דייגו חברי הנאמן אמר לי "הוא השמצה זה, הם ללעוג אתה ואני!" (דייגו עולה חדש מארגנטינה)

ואני אומרת לו, "מה אתה רוצה? שנתבע אותם?" ובאמת לך תתבע את ילדי הכאפות האלה... ילדי כאפות תמיד יוצאים זכאים במשפט.

והפעם בפרק זה:

 איך הצלתי בניין שלם מאש בוערת.

תארו לעצמכם יום רגיל,

פקחתם את עינייכם ליום עצל והלכתם למטבח בתמימות לפשפש בארונותיו ולמצוא נס קפה.

לא מצאתם נס קפה אבל דפקתם את הראש בדלת הארון והחזרתם לו.

התפשרתם  על כוס קפה שחור ופסעתם אל הסלון. אוויורת עצלות  ברקע,  "שום דבר לא יכול לקרות היום", חשבתם לעצמכם, והוא הסכים איתכם מיד...

לפתע ברקע נשמעו קולות פצפוץ...

בתמימותי הרבה פניתי אל החלון וציפיתי למצוא מעבר לו, שום דבר.

להפתעתי הרבה, גיליתי אש יוקדת המאיימת להקיא את החצר השרופה ולהתחיל ולבלוס את בניני היקר ואת חתולי הנאמן פליקס. 

 החלטתי שלא להכנס לפניקה (מיד לאחר שצעקתי על פליקס שלי "שרפה! שרפה!)! וצלצלתי למכבי אש (כמובן שזה קרה מיד אחרי שהגעתי לחברת החשמל וצעקתי "א!!!! שרפה, שרפה!!! א!!!!.")

אחרי שהזמנתי אותם לכבות את הגיהנום שצץ מתחת לביתי האהוב, רצתי להזהיר את השכנים ולראות מה לאזעזל אני יכולה לעשות.

לבסוף האש כבתה על ידי כבאים אמיצים (רק אחד היה אמיץ, החתיך ההוא עם הזרנוק)

עליתי לביתי מיוזעת ופניתי להתקלח.

לפתע מישהו התדפק על דלתי בדראמטיות.

פתחתי את הדלת וגיליתי את השכן צועק: "אש! אש! מכבי אש. גג שלנו אש!"

שאלתי אותו: "מה, שוב?" והוא צעק "אש! כן! גג!"

תיארתי לעצמי שהגג בוער.

ושוב אותו סיפור, אני רצה, עולה לגג השכן האמיץ מכבה את השרפה ואני לוקחת את כל הקרדיט לעצמי.