I hope life isn't a big joke, because I don't get it
|
| 2/2009
"לא יודעת" (היא לא מילה גסה).
לקחתי את אחותי הקטנה מהגן, ובדרך עולם ומלואו נפקח לעינינו.
איך שיצאנו היא הביטה עליי בתמהה בעיניה הגדולות ושאלה, "למה אמא בחרה שאת תצאי ראשונה?" ואני השבתי "לא יודעת" כדי לא להיכנס למצבים(שאגב- מאוד קל להיכנס אליהם) שילדה בת 3 לא מבינה.
אח"כ ראינו אישה עם עגלה, ותינוק קטן בוכה בה, והיא שאלה: "למה התינוק הקטן בוכה?" ואמרתי לה "לא יודעת". לאחר כחצי שניה היא שאלה למה הפרחים צהובים, וגם לשאלתה הזאת עניתי כי אני לא יודעת.
היא שאלה למה דווקא קווים מסמנים מעבר חצייה ועניתי לה "לא יודעת", והרגשתי כבר ממש חסרת תועלת. היא שאלה אותי למה בכיתי בגלל בן אתמול, והתפלאתי שהיא מבינה, אבל כדי לא להיכנס לפילוסופיות, וכדי לא לשפוך בפניה את האמת ולראות איך היא מנדבת את המידע הפעוט הזה לאמא בערב, פשוט עניתי "לא יודעת". כשהיא שאלה מתי אמא חוזרת הביתה, גם כאן השבתי לה "לא יודעת".
אבל כשהיא שאלה אותי, מתי הפעם האחרונה שהרגשת מאושרת, (קודם כל נדהמתי מחוכמתה של ילדה בת שלוש) לא עניתי לא יודעת, למרות שבאמת לא ידעתי, פשוט התחילו לנשור לי דמעות.
הדבר הקטן הזה שעמד לידי, עם הערצה וציפיה שאתן לה תשובות, לימדה אותי מהי חכמת חיים מבלי אפילו להתכוון לכך. אז מי אמר שפילוסופיות הן הכל? כל מה שצריך הוא יצור קטן וחמוד בן 3, אשר בתמימותו יודע יותר מאדם בוגר. היא היחידה שגרמה לי לבכות מבלי לפגוע. כלומר היא פגעה, אבל לא הכאיבה, היא פגעה וריפאה פצע פתוח שהיה לי.
אז לפעמים בתשובה "לא יודעת" אינו חבוי אי הידע עצמו, אלא פשוט עוד מקום לסקרנות, עוד פינה לחטט ולגלות עוד על החיים. חכמה, היא לפעמים הדבר הכי טיפשי שיש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
DannyGirl