| 2/2009
ילדות רעות.
היום הלכתי לי לתומי כאשר טיפות גשם כבדות פורקות על פניי השבירות את מנסען. לא ציפיתי למשהו מיוחד יותר מן הרגיל, ציפיתי לחכות לבדי עם שרירי הרועדים מכפור תחת גגון, עד שאבא יבוא לאסוף אותי. אך המקרה לא נגמר כך, כפי שבוודאי ניחשת(ם) על פי הכותרת. אישוניי רוצצו בתקווה לחמוק מידי הגשם, וכשהתייצבו והוראו לי היכן להתחבא, שמתי לב שגם הבנות הגועליות (וגם שני בנים, אשר לא יודעים כלום מהחיים שלהם, בכל זאת כיתה ו') מהכיתה של אחותי עומדים, גם הם ממתינים להסעה שתבוא. כפויי טובה שכמותם, אני בטוחה שאף אחד מהם לא באמת מעריך את הורייהם עדיין, אבל כנראה שגם אני כפויית טובה, כי בכל זאת גם אני ניצלתי את אבא להסעה. בכל מקרה זה הוא לא עיקר הסיפור. מה שקרה זה שהגעתי כנראה ברגע לא מתאים, ותפסתי אותם בדיוק כאשר הם ריכלו על אחותי. הם אמרו שהיא מסריחה ושעירה, והתחילו לפרט על כל מיני מקריים בהם היא חשפה את זה. אז לא טעו כאשר אמרו שטיימינג זה מניע בחיים. החלטתי שלא להיות מגעילה כמוהן ולא להתפרץ, למרות שאם אבי היה מאחר בחצי דקה כבר הייתי עושה זאת, כי אני רוצה שהם ירגישו את הכאב, כמו שהם גורמים לאחותי. איך האדם תוכנת להיות כל כך מרשע? היא לא עשתה להם כלום. אז היא קצת שונה- זו לא סיבה. זו פשוט התנהגות מגעילה. האם אני עיוורת עד כדי כך? או שפשוט אני היחידה ששפוייה? אני יודעת שבתור אדם, אני בחיים לא היית מרכלת מסיבה רעה על מישהו שלא עשה לי כלום, על מישהו שלא ראוי לכך, ואם כן מעדתי וכן אמרתי, אז עכשיו אני כועסת על עצמי ששטיתי, והייתי דוחה.
הם היו יכולים לדבר עליי, ואני לא הייתי מתייחסת, כי אני יודעת להתעלם, ואני יודעת לדאוג לעצמי. אבל כשזה מגיע לאנשים הקרובים אליי, כל העצבים שלי פושלים את שרווליהם, פניי מאדימות, ואני מוכנה לתקוף. כל כך רציתי לפגוע בהם. בהן בעיקר. ויכול להיות שהכי באחת מהן, שעוד חשבתי שהיא שפוייה. אני לא יודעת אם היא זו שדיברה כי לא הצלחתי ממש לשייך את הקולות, אבל לא שמעתי גם אף אחד אומר "לא, תפסיקו!", וזה אולי הכי חמור.
עכשיו אני מרגישה אשמה. אשמה שלא פתחתי את פי שם, ומראה להן מה זה להיות מגעילה, להביא להן מראה מול הפרצוף (ולדבר איתן במשלב לשוני נמוך למדיי כי זה כל מה שהפוסטמות מבינות). כבר הרבה זמן שלא הייתי כזו נסערת, וכבר הרבה זמן שלא הרגשתי את התועבה צובעת את עיני, ומורטת את שערותיי. האם הייתי צריכה לשתוק, כפי שעשיתי לבסוף? או לפצות את פי, ולגרום להן להחזיר את כל מה שהן אמרו? מה הדבר הנכון לעשות?
אני לא יודעת מה היה הדבר הנכון לעשות, פשוט החלטתי להשאיר את המצב כפי שהוא, ולהתעלם. אבל בפנים אני געשתי וכפי שאני הייתי אני, פשוט שפכתי את כל מימיי דרך שני פתחים קטנים הממוקדים בפרצופי, שני פתחים הרואים הכל, אשר מהם האמת לא יכולה לחמוק.
אז אוליי אני לא יכולה להשיב את העולם לקדמותו, ולהוציא מכולם רק את הטוב, אבל אני מקווה שלפחות כל מי שקרא את הפוסט הזה הבין שכמה מילים שיכולות להיות דבר יומיומי, הן מהפך למישהו אחר, לשומע אותן. גם אם זו לא הייתה אחותי, הנושא המדובר, הייתי מתביישת שהפאתטיות האלו הן נציגות של בני אדם, אבל כשזה אחותי אני גם חשה אחריות ואמפתיות מסויימת.
אז כן, כנראה שאחרי הכל, כמה שהוליווד לא תייפה את זה, החיים הם בדיוק כמו בסרט, רק שלא לכל דבר בחיים כמו בסרט יש סוף טוב להקל על הצופים בו. Cause life's a bitch, and so are you.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
DannyGirl