האוויר היה חם ומחניק, חשתי כיצד דרכי הנשימה שלי זעקו למעט רוח קרירה, אם לא הבריזה מסיביר. קרניה היוקדות של השמש פילחו ביסודיות מבעד לעננים הלבנים, מחממות ושורפות את פניי החשופות. שכבתי על החול הרותח והתעלמתי מהכוויות שלוודאי נותרות על גבי ורגליי. מוחי היה עסוק מדי. פניי היו נפוחות מכעס, בנוסף להשפעתה של השמש. כעסתי על אמי, היא שוב הדליקה את המחמם-

מחמם?

"בוקר טוב, חמודה" שמעתי את אמי אומרת מבין צחקוקים נבלעים.
"ממממממ" מלמלתי ללא שליטה. מעולם לא הייתי טיפוס של בוקר.
"שאכוון את המחמם למקסימום?" היא שאלה בנדיבות.
"...מה לא בסדר בראש שלך? ירקתי בקול צרוד, מכסה את ראשי עם השמיכה הדקה. "אמצע הקיץ עכשיו" הוספתי בלחישה כועסת.
"לא אשמתי שזו הדרך היחידה שבה את מתעוררת" חשתי כיצד החום מתרחק, וכך גם צעדיה של אמא היקרה.
"אשמת הגנים הפגומים שהורשת לי!" צעקתי לה כשהבחנתי שהיא כבר לא היתה בחדרי.
הבטתי בשעון שעמד בנוחיות על השידה ועיניי ראו שהשעה היתה כבר רבע לשמונה. חצי שעה לצלצול בית הספר. קמתי מהמיטה בכבדות וגררתי את רגליי הרדומות למקלחת.

"ארוחת הבוקר מוכנה!" שמעתי את אמא צועקת מהקומה התחתונה בעודי מסדרת את שיערי. חשתי שזה לא הולך להיות יום נחמד. הקצוות הלא מסודרים הסגירו את העובדה.
"לא איכפת לי!" השבתי לה בצעקה וחזרתי לתעסוקיי.
לפתע לא שמעתי דבר. דממה שררה בבית וחשתי כיצד נשימתי מתגברת. היא לא הולכת לעשות את זה.
"בסדר בסדר, אני באה!" שיניתי את דעתי ורצתי במהירות לכיוון המטבח.
"כמה שאת ממושמעת" אמא אמרה בגאווה ברגע שעינייה איתרו אותי.
"זה לא שיש לי ברירה, נכון?" השבתי בארסיות והתיישבתי מול השולחן, קערת דגנים פגשה את מבטי האומלל.
"לא יבוא היום שאת באמת תשקיעי בבת שלך, נכון?" הבטתי באמי עם חיוך מאולץ.
"זה יהיה ביום שבו תלמדי להתעורר כמו אדם נורמלי."
"הייתה לי ילדות קשה."
"מי כמוני יודעת" היא הסכימה והחזירה לי חיוך. שלה היה לועג.
חזרתי להביט בקערת הדגנים והתחלתי לאכול אותו בחוסר ברירה. אם אני לא טיפוס של בקרים, חכו ותראו איך אתנהג אם אתחיל את היום על בטן ריקה.
"עוגיות?" היא שאלה בעודה מגניבה כמה לתוך פיה.
"לא תו- אפצ'י!" התעטשתי.
"אלרגיות?" היא שאלה, חצי מתעניינת.
"רק כשאת בסביבה" השבתי לה בחיוך.
"מממ" היא אמרה בפה מלא בעוגיות, "טו-שה יקירה" וידיה גיששו אחר מספר נוסף של עוגיות.
"לכי לעבוד, אמא" אמרתי בחוסר אונים בעודי קמה משולחן האוכל ומחפשת אחר תיק בית הספר שמשום מה לא נמצא בשום מקום.
"אהה" היא השיבה, קולה רך ומבטה כאישה שנזכרה בזמנים טובים יותר, "המקום היחיד שבו אני מביאה תועלת" היא חזרה להביט בי. "נכון?"
"אמא, את מכירה אותי כל כך טוב" השבתי לה ונאנחתי כאשר סוף סוף מצאתי את תיקי נח ליד הדלת. אין טעם לבדוק מה אלמד היום. השיער שלי נראה גרוע, היום כבר הלך לעזאזל.
"אני הולכת ללמוד" אמרתי לאמי והאצתי את צעדיי לכיוון דלת הכניסה.
"אל תהיי יותר מדי ממושמעת" שמעתי אותה אומרת מהמטבח, "ואל תציירי על קירות בית הספר, אצא לעבודה עוד כמה דק'."
"תנסי להיות קצת יותר ממושמעת" השבתי לה בצעקות, "ואל תשכבי עם צוות העובדים!" טרקתי את הדלת מאחוריי, רק כדי לגלות דחליל עומד בפתח ביתי.
אה לא, זאת הייתה אמילי. האדם היחיד שסבל אותי מאז ילדותי, והיא אפילו לא קרובת משפחה. חשתי גאה.
"את באמת צריכה לאכול יותר" בירכתי אותה.
"ואת צריכה ללכת לטיפול זוגי עם אמא שלך" היא השיבה לי עם חיוך.
"יש לנו יחסים מיוחדים" התגוננתי ופניתי לעבר השביל שיצא מהרחוב.
"סמנתה, מה מתחולל בשיערך?" היא התעלמה מתשובתי וידיה נשלחו לגעת בראשי.
"את נוגעת בשיער, את מתה" קולי נהפך ארסי וקר כקרח, עיניי התמלאו אש ונחשים יצאו מפי.

...אני באמת רגישה כשזה נוגע לשיער שלי.

אמילי הביטה בי בחיוך שובב ולפתע הבנתי מה היא מתכננת.
"לא, אמ-"
"תתני לי לגעת בשיער שלך" היא פקדה, ולפתע מוחי נכבה.
הדבר הבא שקרה הוא ידיה של אמילי נחו על ראשי ואני עמדתי בחוסר אונים בעוד שהיא מנסה נואשות לסדר את הקצוות הבולטים שכל כך אמללו את חיי.

אז כן, קוראים לי סמנתה, ואני לא יכולה להגיד 'לא'.
אף אחד לא יודע למה, ואמא החליטה לא לפנות לרופאים, כי היא חוששת שיתרמו אותי למדע.
ברגע שהמוח שלי מאתר פקודה, אין לו ברירה אחרת אלא לציית לה.
האנשים היחידים שיודעים על כך הם אמי, אמילי ואבא. רק שאבא כבר לא בין החיים.
פעמים רבות זה גרם לי להתחרט על כך שאני חי-

"את שוב מדברת עם הקולות הקטנים שבראש שלך?" אמילי שאלה אותי בצורה איטית, כל הברה נמשכה יותר מהדרוש.
"לא" בילפתי, "ואני לא פגומה שכלית. לא צריך לדבר אליי כאילו אני אחד מבני משפחתך."
"בני משפחתי לפחות מודעים לכך" היא השיבה לי באותו חיוך מפורסם שלה. החיוך שגורם לכל גבר לשכוח את כבודו וליפול לרגליה הארוכות שמתמזגות עם שיערה השחור והגולש.
"אם לא הייתי אישה בלונדינית, מדהימה ביופייה ובחוכמתה-"
"אהמ" אמילי כחכחה בגרונה.
נאנחתי והמשכתי במה שרציתי להגיד מלכתחילה. "אם לא הייתי אישה, לגמרי הייתי מתנפלת עליך עכשיו."
"אוה, נחמד מצדך" היא חייכה אליי באהבה, "ואם לא הייתי מכירה אותך טוב יותר, לגמרי הייתי אומרת לך שיש בחור חדש בבית הספר. שיער אדום" היא הביטה בי בתשומת לב מרובה.
"....מזל שאת מכירה אותי טוב יותר" השבתי לה לאחר כמה דקות שבהם מוחי הריץ אלפי תרחישים שכוללים אותי, ומאות בחורים אדומי שיער.
"מזל באמת" היא השיבה והמשכנו ללכת לבית הספר.


הזכרתי שיש לי קטע גם עם בנים אדומי שיער?

---