| 11/2008
אני מצווה - פרק ראשון.
ואעה, עדכון אחרי ארבע ימים?
אל תצפו שזה יהפוך לשגרה. הייתה לי השראה והרבה זמן פנוי, זה הכל.
אז הנה הפרק הראשון,
תהנו יקיריי.
היום הפך נפלא פתאום. השמיים התבהרו, הציפורים החלו לזמר וחילוקי הדעות עם השיער נשכחו כלא היו.
"בן כמה הוא?" התחלתי לקפץ כמו ארנבת בין רגליה הדחליליות של אמילי.
"שמונה עשרה. שנה מעלייך" היא השיבה באדישות. בגלל זה אני אוהבת אותה -
אין לנו אותו טעם בגברים, והיא לא נוגעת באוכל שלי בארוחות הצהריים.
"שם?" התלהבותי לא חדלה ורגליי החלו לנוע בתנועות ריקוד לא מובנות.
"טום ריילי" היא לא השתדלה להסתיר את סלידתה מהנושא. אני חושדת שהיא אוהבת בנות.
"תומאס" דקלמתי את שמו של הבחור עם מבט חולמני על פניי. "מראה?" המצב הרגיש יותר כמו חקירה מאשר שיחה בין שתי חברות הכי טובות.
"בדיוק לטעמך. גבוה, חתיך,עם עיניים בצבע הים" היא עיוותה את פניה בגועל.
הבטתי בה לכמה רגעים. באותה יפייפיה דחלילית עם השיער השחור והחבר המבוגר, ופתאום הבנתי.
"אמילי היקרה, אני חשה שיש בעיות עם דילן?" שאלתי אותה, מבט חצי מתעניין-חצי מנחם על פניי. זה תמיד היה ככה, ברגע שהיא רבה עם דילן, כל המין הגברי סובל.
הניצוץ חזר לעינייה של אמילי והיא תפסה בזרועותיי בצורה כל כך חזקה שחשתי
שהיא שותה מיצים של טסטוסטרון בסתר. "הוא רוצה ללמוד באוניברסיטה באלסקה!"
היא התייפחה לפתע.
"כל כך רחוק?" התחלתי להביע עניין. דילן תמיד רצה ללכת לסטנפורד, למה השינוי הפתאומי?
"הוא רוצה להתרחק ממני כמה שיותר, זאת הסיבה" ידיה לא הרפו ואיבדתי את ההרגשה באגדול הימני.
"את פארנואידית" הרגעתי אותה, "וחזקה באופן לא טבעי. עזבי לי את הידיים" ניערתי אותה.
"אז למה עוד הוא יכול לרצות ללמוד כל כך רחוק?" אחיזתה הפכה רפויה והיא הביטה ברצפה.
"שאלת אותו?" ליטפתי את ראשה.
היא השתתקה לכמה רגעים. "לא."
"למה?" היא לא עד כדי כך מטומטמת בדרך כלל.
"כי ברגע שהוא אמר לי שהוא ילמד באלסקה, המוח שלי התעלף" היא השיבה
ועינייה פגשו את עיניי. "את יודעת, כמו שלך קורה כל פעם שאת שומעת פקודה?"
"אז תשאלי אותו היום כשתבואי הביתה" התעלמתי מהערה שהיא ירתה, "עכשיו בואי נלך לבית הספר ואת תספרי לי עוד על בעלי לעתיד".
~
אחרי עשר דקות של הליכה רצופה בתיאורים נפלאים של גבר חלומותיי, הגענו
לבית הספר. הפעלתי את רדאר החתיכות שבמוחי ויצאתי לפעולה. העברתי את עיניי
על פני כל הבחורים בחצר הקדמית, ואז בקפיטריה, ואז במסדרון הראשי, אבל לא
ראיתי שום בחור אדום שיער.
"אולי הוא לא הגיע היום?" אמילי הציעה. נראה שדילן נשכח מראשה לכמה דקות.
"אז אני הולכת הביתה" נאנחתי וחשתי כיצד היום נהפך גרוע שוב.
"או שהוא כן הגיע היום" היא הציעה שנית והבחנתי שהיא מפנה אצבע לכיוון הכניסה. מבטי עקב אחריה ואז ראיתי אותו.
גבוה, חתיך, עיניים בצבע הים. "את שקרנית" אמרתי לה לפתע.
"למה?" היא שאלה באי הבנה.
"לא אמרת לי שהוא אלוהים, זה למה" נזפתי בה והחיוך המטופש חזר לפניי.
"מה יש לך שעה ראשונה?" אמילי שאלה בניסיון להסיח את דעתי.
"ממ, עזר בסיפרייה" חזרתי לעצמי. הוא פנה לאחת הכיתות מעבר לפינה.
אה, כן. הייתי חכמה כזאת. חכמה בסגנון של אני-לומדת-מתמטיקה-של
אוניברסיטות כזאת. ובגלל שהמוח שלי מתנפח מרוב אינטילגנציה, המנהל נידב
אותי לעזור לתלמידים מתקשים פעמיים בשבוע.
"נתראה בעוד שעתיים?" שמעתי את קולה של אמילי מתרחק.
"נתראה" השבתי לה ופניתי לעבר הסיפרייה, מוחי מלא בפנטזיות לא ממומשות.
לאחר שלוש דקות נשמע הצלצול, ורגליי בדיוק דרכו בהיכל הספרים והילדים
המתקשים. פניתי להתיישב ליד בן זוגי הקבוע, קרטר לוויס, שהיה קטן ממני
בשנתיים וחשב שידיעת לוח הכפל במתמטיקה יספיקו לו כדי לעבור את התיכון.
"היי, קרטר" בירכתי אותו והתיישבתי על הכסא.
"סאם, בואי לא נלמד היום" הוא התחנן לפתע. שמתי לב ששקיות עצומות נחו מתחת
לעיניו העייפות וחשתי שהוא יתחיל לבכות רק מלבהות בספר הגדול עם המספרים
הקשים.
"אוחח, נלמד חצי שעה ואז תעשה מה שאתה רוצה, מוסכם?" הצעתי.
"מוסכם."
"טוב, תראה לי מה הביאו לכם הפעם" זירזתי אותו.
הוא הוציא דף עם טור ארוך של תרגילים לא פתורים, ושם על פניו את עיניי הכלבלב שבזכותם הוא כל כך התפרסם.
"אל תסתכל עליי ככה" ביטלתי את הניסיון הכושל. אני בחורה קשוחה. "תיקח ותסמן את האיקס הזה באדום-"
....אדום..... שיער..... בנים.... בנים עם שיער אדום. תומאאאס-
"את טועה" שמעתי קול קרוב לעורפי לפתע.
"מה?" התעוררתי מחלומי בהקיץ.
"את טועה" הקול חזר, מעודד אותי להסתובב.
וזה מה שעשתי, רק כדי לגלות את האדמוני החלומי עומד קרוב לפניי, ריסיו כמעט מלטפות את הלחי השמאלית שלי.
"מממממ" שאפתי את ריחו וחשתי שהריח עשה לי סחרחורת.
"את טיפשה?" הוא שאל.
"מה?" חזרתי לעצמי. אף אחד לא קורא לי טיפשה. אפילו לא בחור אלוהי עם שיער אדום. "אני הרחק מטיפשה" רגזתי.
"את מנסה להכשיל את הילד? האיקס לא שייך לפה, את צריכה לחלק לשתיים
ולהוסיף מהמכנה כך שתצא משוואה עם נעלם אחד והפתרון יהיה קל יותר" הוא
אמר, "את באמת מורה פרטית פה?" לגלוג חדר לעיניו והוא פנה ללכת.
"אני לא מעריכה אינטיליגנציה אצל גבר!" צעקתי לו, גורמת לצעדיו להאט ולפניו להסתובב.
"אני לא מעריך שחצנות אצל אישה" הוא השיב לי בצקצוק שיניים.
"אני לא מעריכה שיער אדום אצל גבר" נזפתי בעצמי על המשפט הלא שנון.
"אני לא מעריך חוסר יצירתיות אצל אישה" הוא זרק סכינים בלתי נראים ישר לתוך ראשי.
"טוב, אני לא מעריכה גברים" הצהרתי שניה לפני שיכולתי לקלוט מה באמת יוצא מפי.
"אה, את בקטע של בנות?" הוא חדל מלזרוק משפטים מוחצים ונראה משועשע.
"השיעור נגמר" פניתי לקרטר ויצאתי מהסיפרייה במהירות. הבחור הזה לחץ על כל הפתורים הלא נכונים.
"סאם?" שמעתי את אמילי לפתע, "מה קרה?"
"דיברתי איתו" אמרתי בזעם שמאיים להתפרץ.
"נו?" היא שאלה בעניין רב.
הפניתי את גבי אליה ופתחתי בצעדים גדולים. "אנחנו מתגרשים!"
יצא חביב.
יור אופיניון יז וולקום~
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
