האוויר הפך חנוק, בדיוק כמו בחלום שחלמתי הבוקר. שיערי הבהיר נפל על פניי וחשתי שאיני יכולה לנשום.

"ועכשיו לשאוף" אמילי אמרה לבסוף בקול סמכותי וטפחה על כתפיי בחוזקה. עשיתי כדבריה. "הנה, עכשיו את בסדר, נכון?" היא שאלה בעידוד.

"לא" השבתי בעצבנות. לעיגה לחוכמתי הבלתי מעורערת בהחלט משפיעה עליי בדרכים הלא נכונות. "איך הוא מעז?" התפרצתי לפתע, "גברים הם היצורים היחידים שגורמים לי להרגיש חכמה בצורה אינסופית, והוא מעז לקרוא עליה תיגר?" פלטתי מילים גבוהות ללא שליטה. אני בטוחה שהכאבתי למוחה הקטן של אמילי המתוסכלת. "הוא צריך לשבת בפינה, לגרד את הראש ולהראות חמוד בסגנון של 'אני מנסה לחשוב למרות שאין לי עם מה'" נשימתי הפכה כבדה ומאומצת, התנשמתי כמו פרה שלא הואכלה במשך חודשים ושיערי וודאי נראה נוראי.

"...אני מרגישה טוב יותר" אמרתי לבסוף והאטתי את צעדיי. התלונות על תקריות הבוקר ואופיו השחצן להפליא של הבחור המדהים להפליא נמשכו עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות, ולפני ששמתי לב כבר היינו אני ואמילי בדרכינו לגאולה – הביתה.

השמש חיממה את פניי וחשתי רגועה אחרי יום שלם של שימוש בביטויים כמו 'עלבון אינטלקטואלי', ו'חזיר מתנשא'. זה היה משעשע במיוחד כשהבטתי בפניה של חברתי הדחלילית. היא מנסה נואשות להעמיד פנים שהיא מבינה על מה אני מדברת כשבמציאות הגלגלים במוחה חורקים ומכאיבים – אפשר להבחין באמצעות העיוותים שאוחזים בפניה לאחר כל מילה בלתי מובנת.

"בכל מקרה," אמילי התחילה להגיד בעוד רגלייה נגררות בעדינות מאחורי גופה. חשתי שלא אוהב את מה שהיא תגיד.

"יש מסיבה אצל רובי מחר" היא פלטה לבסוף, מבטה בורח משלי.

"אוה, באמת?" אמרתי בסרקסטיות, "והאם זכיתי בכבוד של הזמנתו?" שאלתי בנימוס רב.

אני באמת מדהימה את עצמי לפעמים.

"אה, לא הזמנה רשימית" מילותיה הפכו מהירות ובלתי מובנות, "אבל כמובן שהוא רוצה שתגיעי. הוא מחבב אותך מאוד, את יודעת."

"אוה, באותה צורה שיהודים מחבבים את היטלר?" גיחחתי בארסיות, "על חיבה שכזאת אצטרך לשמור קרוב ללבי" גלגלתי את עיניי והאצתי את צעדיי.

אני ורובי לא חלקנו רגשות אהבה עמוקים, כמובן. אני חושבת שהתחלנו במסע השונאים הזה בערך בתקופה שהוא זרק אותי וסיפר לכולם ששכבנו. אה כן, ואני סיפרתי לכולם שככל שפיו גדול, כך הוא קטן בשאר חלקי גופו. הוא נשאר בבית למשך שבוע.

"סאם, אני מתחננת בפנייך. ידידיו של דילן אמורים להגיע, וזו תהיה הזדמנות מושלמת לתחקר קצת בקשר לזריקת החרב הפתאומית לתוך ליבי" קולה הפך דרמטי.

"את מודעת לעובדה שאת לא שפויה, נכון?" ווידאתי.

"נכון."

"קבלה – יש" סימנתי במחברת הטיפול הדמיונית של אמילי.

"אז תבואי?" היא התעלמה מדבריי ושילבה את ידיה כמתחננת.

"שלא תגידי שאני לא מדהימה בהיותי חברה נפלאה" נאנחתי, נכנעת.

"את מדהימה בהיותך חברה נפלאה" היא חזרה על דבריי.

"אוה, אני יודעת. את לא צריכה להגיד לי" אמרתי כשרגליי כבר דרכו בכניסה לגינה של ביתי. "באיזה שעה זה יתחיל?"

"שמונה בערב"היא השיבה בהתרגשות.

"טוב, אבוא בתישע" נופפתי לעברה ופניתי לכיוון דלת הכניסה, "רק כי אני אוהבת אותך."

אני באמת באמת מדהימה את עצמי לפעמים.

~

יום שבת בצהריים, והדבר היחיד שאחז במוחי הוא האם כדאי ללבוש את חצאית המיני הקצרה או המכנס השחור והאלגנטי? רובי וודאי יזמין את תומאס כי הוא חדש ומהמם וכל הנקודות המשניות שנלוות לכך. אם הוא יראה אותי שוב, ארצה שידע שאני כל דבר אחר חוץ מטיפשה.

אבל זה לא צורך בדברים כמו בגדי סבתא, כמובן.

...אז החלטנו על חצאית המיני, אם כך.

השעה הייתי כבר שמונה, אמילי הייתה וודאי אכולת ציפייה לבואי, אז החלטתי לזרז את טיפולי היופי כך שהספקתי להיות מוכנה לאחר רבע שעה בלבד. דילגתי במדרגות ופניתי לעבר היציאה כשאמא עצרה את צעדיי. "לאן?" היא שאלה, לא באמת מתעניינת. לפעמים אני חושבת שהיא עושה טובה בכך שהיא מתעניינת בחיי. אתם יודעים, נקודות זכות בגן עדן.

"מסיבה אצל רובי" השבתי.

"רובי חבר שלך?" היא שאלה לפתע, מבטה עמוק בתוך אחד מעיתוני האופנה שלה. היא עדיין לא באמת מקשיבה.

"הוא חבר שלי כמו שאני נהינת ללכת לבית הספר."

"אה."

"כן" פניתי לצאת החוצה.

"יש לך חבר?" היא שאלה לפתע.

"לא."

"בטוחה?" קולה נשמע ספקני.

"כן" השבתי, אך היא עדיין לא נראתה מתעניינת.

"למה?" היא לקקה את אצבעה והעבירה דף.

"כי הם לא רוצים חברה עם אמא מטורפת" חייכתי אלייה.

"אוה, כמה נחמד" מבטה עדיין לא עלה.

"כן."

"אז, לאן את הולכת?"

"לילה טוב, אמא" נאנחתי ויצאתי מהבית במהירות. היא מאבדת קשר עם המציאות אחרי השעה שבע בערב.

"החלטת להקדים?" שמעתי את קולה של אמילי מאחוריי. זה בהחלט מפחיד איך שהיא מתגנבת ככה.

"כן, החלטתי להוסיף עוד שם תואר לשמי" שמתי יד על סנטרי ועשיתי מבט חושב. "אני חושבת שעכשיו זה יהיה 'מדהימה בהיותה חברה נפלאה ומקסימה', מה דעתך?" הבטתי בה, מרוצה.

"אני באמת צריכה למצוא חברות פחות נרקיסיסטיות" היא נאנחה והאיצה את צעדיה לכיווני.

פצחנו בהליכה אופנתית לעבר ביתו של רובי, שלמרבה האכזבה היה במרחק של שני רחובות בלבד. "את יודעת מה זה אומר?" שאלתי אותה בפליאה.

"אבא קנה לי מילון" היא אמרה במהירות, כך שבקושי הבנתי מה היא אמרה.

"עכשיו שילמדו אותך איך לדבר באנושית, ותהיי מושלמת" נישקתי ללחייה ועטפתי את זרועותינו כך שחשנו בדיוק כמו בסרט 'סקס והעיר הגדולה'. רק שלא היינו פרחות מטומטמות, כמובן. לפחות חלקית.

ההליכה ארכה חמש דקות לכל היותר ובמהרה עמדנו בפתח ביתו של מושא שנאתי הגדול ביותר, המוזיקה הרועשת העידה על כך שהוריו וודאי לא בבית.

"שאצלצל?" היא שאלה בעליזות ולא באמת ציפתה לתשובתי כי אצבעה מיד נגעה בפעמון.

"מי שם?" שמענו את המוזיקה נפסקת.

"אמילי" היא השיבה. היה חכם מצידה לא להזכיר את שמי.

הדלת נפתחה לאחר כמה רגעים ורובי נדהם לגלות אותי עומדת ליד אמילי. "מה היא עושה פה?" הוא שאל בגועל.

"באתי לאמלל את חייך" השבתי בחיוך ונכנסתי לביתו בדילוגים.

מבטי נדד בביתו במהרה, מוחי ידע שחיפשתי אחר הבונבון האדמוני ומבטו המתנשא. אני חושבת שזו הייתה הסיבה שלא כל כך הופתעתי לגלות אותו עומד בפינה ופוגש את מבטי בהפתעה קלה. למה הוא מופתע לראות אותי?

"אוה, כבר פגשת את החדש?" שמעתי את רובי לועג קרוב לעורפי.

"למה זה עניינך, תזכיר לי?" הסתובבתי אליו.

"לא ענייני בכלל, רק סיפרתי לו איזה בחורה נהדרת את" הוא חייך אליי חיוך קר כקרח.

"איזה?" מבטי הפך חשדני וארסי.

"אוה, רק קלות הדעת, החברים הרבים והטמטום הבלתי מוגבל. את יודעת, הדברים הרגילים" חיוכו לא ירד והוא נבלע בקהל האנשים הגדול להפליא.

לא היה ניתן לתאר את עוצמת זעמי ברגעים אלו. חיפשתי את אמילי בין הנוכחים ונאנחתי בהקלה כשמצאתי אותה משוחחת עם אחד החברים של דילן. "יש אלכוהול?" שאלתי אותה, עיניי נואשות.

"הכל בסדר?" היא שאלה בדאגה.

"החיים מחייכים אליי" חייכתי חיוך מריר, "עכשיו איפה האלכוהול?" מבטי היה נחוש וכועס.

כמובן שאני הולכת להטביע את זעמי בכמויות עצומות של משקאות חריפים, אלא מה?

~

השעות עברו, אך מוחי לא זכר אותן. האנשים שוחחו איתי, אך עיניי לא ראו אותם. שתיתי וודאי בקבוק שלם של וודקה, ראשי כאב ועיניי ראו מטושטש. אנשים החלו לעזוב וזה הקל על מוחי להבין אילו אנשים באמת היו במסיבה. זה פשוט כאב להסתכל כשהיו יותר מדי.

"את לא מתכננת ללכת הביתה?" שמעתי קול נמוך ומגרה מאחוריי הספה עליה שכבתי.

"איפה אמילי?" שאלתי בלי לסובב את ראשי.

"לא יודע מי זו" הוא השיב, ותשובתו עודדה אותי לסובב את פניי, רק כדי לגלות הרבה אדום ושיניים לבנות.

"תומאס?" שאלתי.

"תומאס" הוא אישר. "את מרגישה בסדר?"

"אני צריכה אוויר" עצמתי את עיניי. ידעתי שאתחרט על זה בבוקר למחרת.

"בואי, אקח אותך החוצה" הוא הושיט את ידו ומשך אותי על כתפיו הרחבות, הנעימות למגע, וצווארו שהדיף ריח טוב...

"הנה" הוא הושיב אותי על חלקת דשא קטנה והשעין את גופי על הקיר הקרוב. "יותר טוב?" שאל.

"מממ" הנהנתי ועצמתי את עיניי שנית. "אז אני מניחה שרובי סיפר לך עליי?" שאלתי רגע לפני שחשבתי על מה אני מדברת.

"אני לא נוהג להקשיב לרכילויות" הוא השיב בגיחוך קל.

"אתה גם לא נוהג להעריך את המושג כבוד וחוסר התנשאות" יריתי כבדרך אגב.

"אני נוהג כשהדבר הכרחי" חשתי שחיוך קל מתרחב על פניו.

"אתה גם נוהג להריח טוב" פלטתי ללא שליטה.

הוא צחק. "אם את אומרת."

פתחתי את עיניי והבטתי בו. הוא לא נראה כל כך נורא אחרי הרבה כוסות של משבשי מוח. מבחינת אופי, כמובן.

"אני רוצה לנסות משהו" אמרתי לפתע.

"מה-" הוא החל לשאול, אך נקטע באמצעות השפתיים שלי שנחו במהירות על שפתיו. הצמדתי את גופי אליו ושאפתי את ניחוחו הנעים. חשתי כיצד גופו קפא לרגע, אך קליטתו חזרה במהרה והוא עטף את זרועותיו סביב מותניי והתיר ללשונו לחקור את פי המזמין.

הדבר נמשך דקות ארוכות, ואז הגיע הרגע שבו הייתי נואשת לאוויר לכן חדלתי לנשק אותו כאילו היה מושא תשוקותיי.

"זה נכון" אמרתי.

"מה?"

"אתה מנשק מעולה" סיכמתי במקצועיות.

ילדים, לשתות זה רע.

לא כל כך מוצלח. אבל תגיבו בכל זאת.