פיל ישב על ראשי. פיל גדול ושמן. על הראש שלי. 

"תורידו אותו" מלמלתי בקול צרוד, כופפתי את ברכיי לצורה עוברית וחשתי בשמיכה העבה שכיסתה את גופי. שכבתי על מיטה.

"להוריד את מי?" קולה המוכר והמנחם של אמילי ניגן באוזניי. היא נשמעה חסרת סבלנות.

"את הפיל" הייתי מטושטשת וכאובה. ראשי התפוצץ.

ולפתע חשתי כיצד המשקל שהכביד על מוחי כל כך נעלם לפתע, האוויר הצח ליטף את פניי. פתחתי את עיניי באיטיות והרמתי את מבטי למעלה, רק כדי לגלות את ישבנה של אמילי מילימטרים ספורים מפניי.

"מה זה?" צווחתי בהפתעה וזזתי במהירות לקצה המיטה, "זה כל כך גדול, עצום, ענקי.."

"וכרגע ישב על הראש שלך" היא הוסיפה כבדרך אגב.

"מה?"

"כן."

"מה כן?"

"ישבתי על הראש שלך" היא עיינה בעיתון בית הספר הישן. מעולם לא הבנתי למה היא שמרה אותם.

"למה?"

"כי לא הפסקת למלמל מתוך שינה" היא ענתה באגביות.

"אז ישבת עליי?" הבטתי בה כלא מאמינה.

"כן."

"איך קוריאם לפסיכולוג שלך?" ווידאתי.

"אין לי" היא ענתה והעבירה דף בחוברת המתפוררת.

"תצפי למתנת יום הולדת מוקדמת" הודעתי לה והנחתי לראשי לנחות בחזרה על הכרית הרכה. "אני מרגישה נורא" מלמלתי.

"את גם נראית ככה" ניחומיה של אמילי לא ידעו גבולות.

"איפה אני?" שאלתי לפתע. אמא וודאי מחפשת אחריי בכל רחבי העולם.

"אצלי בבית."

"תודה לאל" נשמתי לרווחה, "מה קרה אתמול, בכל אופן?"

"אוה, את רוצה להגיד לי שאת לא זוכרת?" עיניה הוארו לפתע והיא הניחה לעיתון הישן לנחות על ברכייה בעוד שהיא סובבה את פנייה אליי וכחכחה בגרונה, כמתכוננת לברבר המון.

"רובי אמר שהוא הקניט אותך בפני טום-"

"תומאססס" תיקנתי אותה בקול מלודי.

"טום" היא התעלמה מדבריי, "אז החלטת ללכת להטביע יגון באלכוהול" היא הביטה בי, מוודאת שאני עוקבת אחרי סיפורה.

"בכל מקרה, אם לקצר את הסיפור, נישקת את 'תומאסס' כאילו הוא סוכרייה על מקל ואז הוא ליווה אותנו לפה" היא חזרה לעיין בעיתון.

הבטתי בה לכמה רגעים ארוכים, המוח שלי איטי כשזה נוגע לקליטת השטויות שאני עושה בזמן שכרות.

"נ-נישקתי אותו?" שאלתי, מגמגמת.

"כן" היא זימרה.

שוב השתתקתי לכמה שניות בניסיון לעכל את כל המידע החדש.

"...הוא היה טוב?" ווידאתי. אתם יודעים, למקרה חירום.

"העובדה שדיקלמת את זה באוזנו כל הדרך הביתה וודאי מוכיחה את זה" היא גחכה קלות. לבטח נזכרה במאורעות.

"ומה הוא אמר?" הייתי על סף התמוטטות עצבים.

"אוה, הוא כל כך נחמד. אמר תודה גם אחרי הפעם המאה" היא חייכה בזחיחות.

קברתי את ראשי מתחת לשמיכה והתחלתי לייבב בקוליות. "למה לא עצרת אותי?" צעקתי מבין היבבות הבלתי נשלטות.

"אנחנו לא מקבלות בידור במקום הזה" היא השיבה, "אז את יצרת את הבידור בעצמך" היא שוב חייכה.

"אין. חברות. טובות. ממך" ביטאתי כל מילה מתחת לכרית החונקת וקיפצתי במהירות מתוך המיטה, אך לא לפני שחבטתי בראשה של אמילי עם אחד מאגרופיי הצנומים.

"אני הולכת הביתה" יצאתי מהחדר בהפגנתיות.

"ביי, אוהבת אותך" היא צעקה בעודה מנסה להתגבר על הנהמות שיצאו מגופי בצורה מוזרה.

~

ההליכה מביתה של אמילי ארכה כחמש דקות. אנחנו גרות באותה שכונה, אחרי הכל.

עם כניסתי הביתה, חשתי כיצד השקט המאיים הטריד את רוחי. אמא אמורה לצפות לי עם אקדח מעל המשקוף של הדלת, לאן היא נעלמה?

"איפה היית?" קולה העמוק והנמוך להפליא הקפיץ אותי ממקומי.

"ישנתי אצל אמילי" השבתי במהירות.

"למה, את גרה בחצי השני של העיר?" חשתי בארסיות יורקת הרעל שאחזה בקולה.

"רצינו לעשות ערב בנות" חייכתי חיוך מעושה.

"מה דעתך על האמת?" היא השיבה לי באותו חיוך.

"ז-זאת האמת, אני נשבעת" קולי החל לרעוד, חשתי שאני יודעת מה יהיה הצעד הבא.

"סמנתה, תגידי את האמת" מילות הקסם יצאו מפיה בצורה חלקה.

"היינו במסיבה של רובי, הוא הבחור שאני שונאת. הוא אמר עליי דברים רעים אז הלכתי לשתות והשכרתי. אחרי זה ישבתי עם בחור אחר שאני די מחבבת אבל שונאת, וכמובן שהוא צריך להיות כולו מפתה ומדהים כזה, ובגלל שאני בחורה חסרת אונים כשזה נוגע לבחורים עם שיער אדום, נישקתי אותו ואז הוא ליווה אותי ואת אמילי לביתה" התנשמתי בכבדות כעת.

"למה לא להגיד את האמת ישר?" היא נאנחה בכבדות וקמה ממקומה.

"אמא, אמת היא הדבר הכי יקר שיש לנו. אני רוצה לחסוך בה" דקלמתי והבטתי בה בחיוך.

היא החלה לגחך מעט, אך הרצינות מיד חזרה למבטה והיא כחכחה בגרונה. "את מקורקעת" היא ירתה את המילים לתוך קרביי, "לשבועיים."

"...ואוו" הבטתי בה, המומה.

"מה קרה?"

"את קוראת ספרי הורות, נכון, נכון?" לעגתי קלות.

"וגם אם כן, אז מה?" היא שילבה את ידייה והביטה בי בכעס.

"אז בטח צריך להיות כתוב שם שאהבה קשוחה לא עובדת על ילדות נהדרות ומדהימות שקוראים להן סמנתה וורן" גיחחתי למראה הכועס-צוחק שאחז בפניה.

"לא, אבל כתוב שם שילדות עשרה עם כל כך הרבה אהבה עצמית צריכות להשלח למוסד חולי נפש" היא הביטה בי בנצחון.

"אז, שבועיים אמרת?" ווידאתי ודלגתי לחדרי במהירות. אני לא צריכה חולי נפש על הראש שלי עכשיו. נישקתי בחור שווה ואני לא זוכרת את זה – זאת הבעיה האמיתית.

~

בבוקר למחרת קמתי מוקדם מהרגיל; אולי מהשמש שחיממה את פרצופי וזה שימש כשעון מעורר יוצא מן הכלל, אולי העובדה שלא עצמתי עין כל הלילה.

ההכנה לעוד יום בבית הספר עברה בצורה איטית ומייגעת, כמו כל יום אחר, אבל היום יותר מהרגיל. חשתי שאעשה כל דבר על מנת לא לבוא ללמוד היום.

"אמא, אני יכולה להישאר בבית היום?" שאלתי בשעת ארוחת הבוקר.

"למה?" היא שאלה בפה מלא בדגנים.

"נראה לי שהצטננתי" שיעלתי קלות והבטתי בה.

"סמנתה, תגידי למה את לא רוצה לבוא לבית הספר היום." היא הוציאה את המילים ללא אפשרות של הכנה מצידי.

מוחי נכבה והתחלתי לברבר, "אני לא רוצה לראות את תומאס כי הוא וודאי יגיד משהו על הנשיקה שלשום" הבטתי בה בכעס, "תקוללי, אמא."

"כך חשבתי" היא לא טרחה להביט בי, "להישאר בבית לא בא בחשבון" היא דחפה עוגייה לפיה, "וגם אני אוהבת אותך."

הורדתי את מבטי לשולחן וקמתי בקולניות מהדלפק, רגליי גוררות אותי לכיוון דלת הכניסה באיטיות. "אני הולכת לגהינום" מלמלתי בעצב.

"תהני בבית הספר" שמעתי אותה עונה לי בשעה שטרקתי את הדלת.

"בוקר טוב, יקירה" שמעתי את קולה של אמילי מתנגן מאחוריי.

"לכי לעזאזל" בירכתי אותה בחזרה.

"אוה, אנחנו יותר מדי נחמדות היום?" היא שאלה והניחה יד רזה באופן מטריד על כתפיי, "בכל מקרה, לא יצא לי לספר לך על דילן אתמול" היא החלה לברבר.

"אני לא רוצה לשמוע" אמרתי באומללות.

"אוה, אני שמחה שאת משתוקקת לדעת" קולה היה עליז ומכעיס, "אז מסתבר שדילן רוצה ללמוד באלסקה כי סטנפורד לא קיבלו אותו, אין מה לדאוג" היא הביטה בי בחיוך קורן מאושר. זה גרם לי להבחין בעצמות לחייה הבולטות. הדבר כבר עבר כל גבול.

"תגידי" התחלתי להביע עניין וזה השתיק אותה, "איך את ודילן עושים את זה?"

"עושים את מה?" היא שאלה כלא מבינה.

"סקס."

"סקס?"

"סקס" חזרתי על דבריה. "כלומר, את כל כך דחלי-, צנומה, שאני שוקלת ברצינות לקשור אותך ברצועה למקרה שתעופי עם הרוח בימים קודרים. הוא לא מוחץ אותך?" הבטתי בה בשאלה.

"...מי אמר שאנחנו עושים את זה?"

"אוה, אז את משלמת לו כדי שייצא איתך? מקורי."

"...את מרגישה יותר טוב עכשיו שהוצאת קצת ארס על החברה הכי טובה שלך?" היא שאלה.

"זה הגיע לך."

"אפשר להמשיך בסדר היום?" פניה קרנו. לא נראה שהיה לה איכפת מהערותיי הפוגעות. זה מה שנקרא חברות לנצח נצחים.

"בהחלט" השבתי לה בחיוך והמשכנו בדרכינו לגהינום.

~

"את רואה אותו?" לחשתי לאמילי בשעה שהתחבאתי מאחורי הפינה, כי ברור שאמילי הייתה רזה מדי מכדי להתחבא מאחורייה. הייתי נראית כמו ילד המנסה להשתין מאחורי תמרור.

"לא" היא השיבה והחלה להתרחק, "עוד רגע יהיה צלצול, לכי לכיתה!" היא צעקה כבר מהעבר השני של המסדרון ונעלמה.

הרכנתי את מבטי ופניתי בצעדים מהירים לעבר הכיוון השני, ביולוגיה היה השיעור הראשון. נכנסתי לכיתה במהירות והתיישבתי במושבי הקבוע מבלי להרים את המבט.

המורה לא איחר להגיע, וכך גם האדם שמסתבר שכעת יושב לצידי בשיעור.

"תוציאו עטים ומחברות, השיעור מתחיל" המורה דקלם בשיעמום ופנה לכתוב על הלוח.

"בוקר טוב" שמעתי את אותו הקול המוכר והמהפנט שגרם לי לאבד את עשתוניי שני ערבים לפני כן.

"מ-מה אתה עושה פה?" שאלית מבלי להרים את מבטי.

"אוה, כל בחור היה רוצה לשבת ליד נערה שאומרת לו ללא הפסקה עד כמה שהוא מנשק טוב" הוא לגלג וידו החלה להתקרב לעורפי. שמתי לב לכך כשפזלתי לעברו.

ידו היתה כעת מילימטרים ספורים משיערי, ואצבעותיו הקרות הוזיזו קצוות שיער שהסתירה את אוזני, רק כדי שהוא יוכל להתקרב ולנשוף לתוכה.

"גם את לא כל כך רעה" הוא לחש, גורם לכל סנטימטר בגופי לרעוד.

רגע לאחר מכן ידיו חזרו לקדמת השולחן והוא כתב במהירות את דברי המורה.

"אני יודעת את זה גם בלי שתגיד לי" השבתי בארסיות ונשמתי בכבדות. אני באמת נורא רגישה כשזה נוגע לאוזניים. ושיער אדום.

"חוץ מזה, יהיה הרבה יותר נוח ונחמד אם שנינ-"

"תשתקי" הוא אמר לפתע, גורם לעיניי להפתח באימה. הוא אמר את זה.

מוחי נכבה וחשתי כיצד שפתיי צמודות זו לזו בחוזקה. תומאס וודאי שם לב לשתיקה הפתאומית לכן חדל מלכתוב והרים את מבטו. "מה את עושה?" הוא שאל כששם לב לניסיונותיי לפתוח את הפה.

"מממ, ממממ ממממ ממממ" מלמלתי בחוזקה וזרקתי את העט לפרצופו.

הוא הולך להיות עבודה קשה.