אה, עבר בדיוק שבוע.
רואים איזה אחראית אני?
בכל מקרה, הפרק הרביעי, רק כי אני אוהבת אתכם.
השיעור עבר בצורה חלקה, ולמרבה הפלא היה גם שקט להפליא. הרי זה ברור, שפתיי היו הדוקות ולא נותר לי דבר לעשות אלא לשתוק ולנסות להעביר את השיעור במהירות המרבית.
"את ממש שקטה" תומאס ציין את העובדה הברורה מאליו.
התעלמתי מדבריו והמשכתי לבהות בגבו של המורה, שכעת צייר את גוף האדם בצורה שצינזרה לפחות חצי ממה שהיה אמור להראות. איך אנחנו אמורים ללמוד משהו מחרבוש שנראה כי צוייר על ידי ילד עם בעיות? אתם יודעים, גפיים כמו קיסמים ופרצוף מחייך של ילדה עם קוקיות.
"את כועסת עליי?" הוא שאל, וכעת חשתי כיצד עניו נחו על פניי.
אני בחורה בעלת כוח רצון חלש במיוחד, לכן סובבתי את פניי לכיוונו והבטתי בו במבט סלחני. עיניו היו דואגות מעט, כאילו הוא באמת מתחרט על כך שפגע ברגשותיי.
"תגידי משהו" הוא עודד, ומבלי לשים לב, שפתיי הרפו מאחיזתם ויכולתי לדבר כאות נפשי.
"אני לא כועסת" אמרתי לפתע, רק כדי להרגיע את מבטו.
"אוה, את סתם נוטה להתעלם מאנשים ברגע שמתחשק לך?" הוא לעג, אם כי חיוך התפרש על פניו.
"בדיוק" השבתי בחיוך ונשמתי לרווחה בשמיעת הצלצול הגואל. אספתי את דבריי במהירות ויצאתי מהכיתה, ידי אוטומטית עולה על מנת לנופף לשלום.
"נו?" אמילי שאלה כשנתקלה בי בדרך לשיעורינו הבא, שלמרבה המזל היה משותף.
"נו?" חזרתי על שאלתה.
"טום אמר משהו?" היא שאלה בהתלהבות יתרה.
"אוה, רק שאני מנשקת נפלא ושאני מדהימה ונהדרת ו-"
"ומלאה בשטויות?" היא קטעה אותי.
"..כן" השבתי בחוסר אונים, "אבל הוא באמת אמר שגם אני מנשקת טוב" הודעתי לה.
"אני שמחה לדעת" היא טפחה על שכמי כמנסה להרגיע חולה נפש. "אה, ונזכרתי בעוד משהו שקרה באותו ערב" היא אמרה לפתע.
"אנא, שתפי" עודדתי אותה, לא באמת מתעניינת בדבריה.
"כשטו-, תומאס מסר אותך אליי, הוא נראה כולו מוטרד. כאילו.. כאילו הוא הולך לאבד שליטה עוד רגע. אתם בטוחים שרק התנשקתם?" היא שאלה, מבט חשדני על פניה.
"ברור שרק התנשקנו" התפרצתי לפתע, אך בטחוני העצמי ירד עם כל הברה שהוצאתי מפי, "נכון?" ווידאתי.
"אולי תשאלי אותו?" היא משכה בכתפייה והאיצה את צעדיה לכיוון הארונית שעמדה מטרים ספורים קדימה.
"מה אני אמורה לשאול?" שאלתי בעודי מאיצה את צעדיי לכיוונה, "היי, תומאס תגיד, האם במקרה הגענו לבסיס שני בפעם הזאת? או שלישי, או רביעי או אלף שמונים וחמישי?!" צעקתי עליה.
"בדיוק" היא ענתה, שלווה ונינוחה, מתעלמת לחלוטין מהצעקות הארסיות שהפניתי לעברה.
"ממש" מלמלתי ופניתי לעבר השיעור הבא, לא מחכה לאמילי הנגררת מאחור.
תחילת השיעור לא אחרה להגיע, ביחד עם כניסתה של הזקנה שלימדה אותנו ביולוגיה. אמילי התיישבה לצידי והמשיכה לברבר על כך שאני חייבת לשאול את תומאס מה עוד קרה באותו יום.
"סמנתה וורן, אנא גשי למשרד המנהל בזה הרגע" נשמע קולה של המזכירה בתוך הרמקול בשעה שאמילי מלמלה ללא הרף.
"תאחלי לי בהצלחה" אמרתי לה בשעה שקמתי ממקומי ופניתי לעבר דלת הכניסה.
"הצלחה" היא השיבה.
"שוב עושה צרות?" אמרה המורה ברגע שהנחתי את ידי על ידית הדלת.
"מי היה מספק לך בידור אם לא אני?" שאלתי אותה בחביבות ונעלמתי מעבר לדלת.
~
שוטטתי ברחבי מסדרונות בית הספר בדרכי לחדר המנהל כשנתקלתי בבחור גבוה שעמד עם גבו אליי, ישבני מצא את הרצפה במהירות.
"את לא נוהגת להסתכל קדימה כשאת הולכת?" קולו המענג של תומאס התנגן באוזניי, הוא הושיט את ידו לכיווני.
"ולהסתכן בדריכה על חלקים מוזרים ברצפת בית הספר?" השבתי בגועל ואחזתי בידו, "לך תדע מי דרך עליהם. נערי עשרה וכאלה" הבעת הגועל לא נעלמה מפניי גם כשעמדתי על רגליי לבסוף.
הוא גיחך מעט למראה פרצופי, "לאן את הולכת?" הוא שאל, מבט סקרני על פניו.
"לבקר את וולטר" השבתי.
"וולטר?" הוא לא הכיר את הבחור הכי לחוץ וחסר חיי מין בבית הספר – הוא חדש, אחרי הכל.
"המנהל" הבהרתי לו. "אתה?" הפניתי את החקירה לכיוונו.
"שחייה" הוא משך בכתפיו והפנה את אצבעותיו לעבר הבריכה הבית ספרית. "מסתבר שהמנהלת מבית הספר הקודם שלי טרחה לכתוב על השגיי בתחום" הוא גלגל את עינייו ונראה מערער לרגע.
"איזה הישגים?" התעניינתי מבלי לשים לב.
"'יוצאים מגדר הרגיל', מסתבר" הוא ציטט.
"אתה לא נראה כמו אחד שיהיה מוכשר בדברים מהסוג הזה" לגלגתי.
"את לא נראית כמו אחת שתהיה מוכשרת בדברים מכל סוג שהוא" הוא חייך, חיוך עקום שחשף רק חלקית משורת שיניו. זה הקסים אותי.
"טוב.." איבדתי את קור רוחי לרגע, "אתה תשתוק" אמרתי, אובדת עלבונות שנונים.
"עכשיו נפגעתי" הוא צחק בקול ופנה לדרכו.
"תהני אצל וולטר" הוא אמר מבין זמזומים בלתי מוכרים ונעלם מעבר לפינה.
"ממזר חתיך עם חיוכים עקומים.." מלמלתי בשעה שנכנסתי לחדרו של המנהל.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שמעתי את קולה הגבוה של המזכירה.
"הלכתי לאיבוד?" ניסיתי את מזלי.
"לא" היא קטלה את האפשרות.
"המורה לא נתנה אישור לצאת?"
"לא."
"הכלב אכל לי את שיעורי הבית?" הייתי מוכנה להתפשר על כל דבר מאשר להגיד שהתעכבתי בדיבורים עם מר 'חיוכים לוהטים'.
המזכירה נאנחה והפנתה אצבע לכיוון חדר המנהל, "לכי, הוא מצפה לך" היא אמרה ופנתה להמשיך לבהות בקיר ללא מעש. אני תוהה על מה היא מקבלת משכורת.
"כן, וולטר?" שאלתי בנימוס ברגע שנכנסתי לחדרו המרווח והמרוהט של מנהל בית הספר. שולחנו היה ממוקם מול הדלת ועליו היה מונח מחשב מתקדם וכמה תמונות משפחתיות.
הוא תיקן את משקפיו שנחו בנוחיות על קצפה אפו והביט בי בחיבה, "שלום, סאם" הוא השיב.
"אז, למה אני פה?" התרווחתי על אחת מהכורסאות שפנו לכיוונו.
"כי מישהו שוב פרץ לאולם הספורט בשבוע שעבר" קולו נשמע רציני לפתע.
"אוה, לא" התיישרתי לפתע, "יש לי אליבי מוצק הפעם, הייתי עם אמא" התגוננתי במהירות.
"שאני אתקשר ואבדוק?" הוא ווידא, מבטו חשדני.
"כן" חזרתי להתרווח בנוחיות על הספא, "רק בשביל זה קראת לי?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"מסתבר" הוא השיב בקול סמכותי, "לכי לדרכך" הוא סילק אותי בנדיבות רבה.
בדרכי חזרה לכיתה, החלטתי שיהיה מעניין לראות מה שלום 'אני גבר חזק ומוצק' אי שם בבריכה, אבל מצאתי את עצמי מתחרטת על כך במהירות.
שניה לאחר שנכנסתי למבנה, הבחנתי בתומאס עומד על יד הבריכה ומשוחח עם המאמן. חזהו היה חשוף ומוצק, השרירים נראו כמתחחנים שהעולם יבחין בהם. שיערו האדום היה רטוב ופרוע, עיניו נראו שובבות ברגע שהבחין בי עומדת בכניסה ואותו חיוך עקום עלה על פניו.
חשתי כיצד ברכיי נחלשו והאוויר לגופי נחסם ללא רצוני.
"איך היה?" הוא שאל בשעה שהתקרב לכיווני, המגבת בידו.
כיחכתי בגרוני והשתדלתי להביט רק בעינייו. הדבר לא עזר במיוחד, כי חשתי מכושפת ומעורפלת מעט.
"הוא חשב שפרצתי לאולם הספורט לפני כמה ימים" קולי היה שליו התחשב בבחור שעמד מולי.
"הוא צדק?" קולו נשמע ספקני.
"למה כולם נוטים לראות בי עבריינית צעירה?" התגוננתי בכעס.
"את משדרת את זה" הוא אמר בחיוך כובש.
"לא בכוונה" אמרתי, ראשי הורכן ושוב הבחנתי בגופו העירום חלקית והרטוב, ידי כמעט ונגעה באחד מריבועיו השובבים.
"את נראית כל כך תמימה כשאת פגועה" הוא חייך לפתע והוזיז קצוות שיער מפניי.
"כן, טוב, לא אחד מאותם רגעים שגורמים לי להיות גאה בעצמי" השבתי לו ופניתי ללכת, סומק קל עלה על פניי. להביט בו היה כואב מדי, "ותעשה טובה, תלבש משהו" ביקשתי, "אתה מכאיב לי בלב" אמרתי בדרמטיות ויצאתי מהחדר שהדיף ריח של כלור.
רגע, מה כבר יכול לקרות אם אשאל אותו שאלה קטנטונת פצפונת על אותו ערב אצל רובי? מקסימום אתפדח עוד קצת, גרוע מכעת לא יכול להיות.
חזרתי על צעדיי במהירות ופתחתי את הדלת בסערה. "תומאס" אמרתי תוך כדי התנשפות קלה.
"כן?" הוא שאל, ומסתבר שעמד קרוב יותר משציפיתי. גופו היה עדיין רטוב ולא עטוף במגבת.
"רציתי לשאול אותך משהו" אמרתי והרכנתי את ראשי מעט.
הוא הביט בי בעניין ואז גיחך מעט, "את מסמיקה?" שאל.
"לא" שיקרתי, "זה מהחום במקום הזה. האדים והחום, כן" אמרתי וחזרתי לנושא במהירות. "זה בקשר למסיבה של רובי" מלמלתי.
"כן?" הוא שאל, וכעת יכולתי לשמוע את החשד והפחד בקולו שהשתדל להישמע שקול ורגוע.
...זה אומר שאני כבר לא בתולה?
מרי כריסמס טו אול! ~
קומנט, פליז.
אגב, קבועים חדשים מוזמנים בהחלט.
מי שרוצה להצטרף לרשימה, תודיעו בתגובות <:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
