| 12/2008
אני מצווה - פרק חמישי.
עבר שבוע, אז הגיע הזמן לפרק חדש.
רק תנו ללי להגיד, בקשר למלחמה בדרום - אני גרה בטווח הגראדים ומעולם לא פחדתי כל כך לצאת מהבית.
איזה מן אנשים אנחנו אם זה מגיע למצב כזה?
בכל מקרה, תהנו~
"בפעם האחרונה שבדקתי, אני לא יכול לקרוא מחשבות של אנשים" תומאס נשמע חסר סבלנות, גופו החשוף כבר התייבש. רגליי נחפרו עמוק ברצפה, חשתי שגם אם אנסה לזוז לא אצליח. אני מטומטמת על כך שהחלטתי לשאול אותו בסופו של דבר, אני לא באמת רוצה לדעת את התשובה. חוץ מזה, אני חושבת שהפרזתי בחשיבות הנושא. זה רק הבתולים שלי, אחרי הכל. לא כל בחורה יכולה לקבל את הלילה הקסום והמושלם. וגם לזכור אותו לאחר מכן.
"לא, עדיין לא יכול לקרוא מחשבות של אנשים" תומאס הביט בי והבחנתי ברוגז קל על פניו.
מצד שני, לאבד בתולים לבחור כזה לא יכול להיות דבר נורא. אוכל להתרברב לנכדים שהראשון שלי היה מר 'אני בחור אדמוני וחתיך; אנא התנפלי עליי'.
אמילי לבטח תראה בי אלה כלשהי. אוכל להשתמש בזה כדי לגרום לה לסחוב את תיקי לכמה זמן. אגיד לה שאיבדתי חלק מנשמתי והספרים נהיו כבדים פתאום. זה בטוח יעבוד עליה.
"אני חושב להוריד לך את החולצה ולמרוח שוקולד על החזה שלך." לא ממש שמעתי מה תומאס אמר, הנהנתי והמשכתי להרהר.
מצד שלישי, אמא בטח תגלה, יש לה חוש שישי לדברים כאלה. יום בהיר אחד אכנס הביתה מבית הספר והיא תבין, כי היא תגיד שאני מריחה אחרת. אחרי שאסביר לה את כל הסיפור, כי היא לבטח תצווה עליי לספר לה, מנפש חיה של נערה בלונדינית בתולה לשעבר, אהפוך לפחלוץ מסריח שתלוי על הקיר. בתול לשעבר.
"סמנתה שומעת?" תומאס כעת נופף בידיו מול פניי, פניו הרבה יותר מדי קרובים לשלי, הוא מעיר אותי מחלומי בהקיץ. "סמנתה רוצה שוכבת?" הוא דיבר באיטיות, ובהברות מטופשות. למה הוא עושה את זה?
"סמנתה אוהבת טיפולים פסיכולוגיים?" הוא החל לגחך, בוודאי הבחין שאני באמת מקשיבה לבסוף.
"אני צריכה לשאול אותך את אותה שאלה" בהיתי בו בפחד, "מה הקטע של התנועות החדות והפרצוף היותר מדי קרוב?" דחפתי את פרצופו כך שיהיה במרחק שיאפשר לי לנשום בצורה סדירה.
"אני מדבר אלייך כבר רבע שעה ואת בוהה בבטן שלי" הוא התגונן והביט בבטנו, מבטי עקב אחר שלו. "היא מהפנטת אותך?" הוא חקר את גופו השזוף מעט, משחק מעט עם טבורו. איך מישהו כה יפה יכול להיות כה בור?
"לא" גלגלתי את עיניי בגיחוך, "אני נוטה לרחף לפעמים" הסברתי.
"אוה, אז הכל ברור" הוא הרים את מבטו וחייך את החיוך העקום שנטה להרעיד את גופי. "רצית לשאול אותי משהו" מבטו היה יוקד ומשועשע בו זמנית.
"אוה, זה בסדר" השבתי, "אני סולחת לך על כך שלקחת אותם."
"לקחתי..מה?" הוא נראה חסר מושג.
"זה בהחלט פתר הרבה בעיות ולילות חסרי שינה" צחקתי בקול.
"על מה את מדברת?" הוא שאל, אך התעלמתי.
"למרות שאני לא מבינה למה לא סיפרת לי ישר" תהיתי, "בחורים נוטים להתרברב בדברים כאלה"  הבטתי בו מעט בדאגה, "מה, הייתי כל כך גרועה?" נתקפתי לחץ.
"סמנתה" הוא תפס בכתפיי, עיניו נעוצות על פניי, מסרבות לתת למוחי לפעול בצורה הגיונית. "על. מה. את. מדברת?" כל מילה התנגנה באיטיות על שפתיו.
"על הבתולים שלי" עניתי כמובן מאליו.
"מה איתם?" הוא שאל, אבוד לגמרי בחוסר השפיות שלי.
"אין אותם."
"איפה הם?"
לא יודעת."
"מה זאת אומרת לא יודעת, מי לקח אותם?"
"אתה."
ומאז הכל מעורפל. אני זוכרת שתומאס נתקף צחוק היסטרי, עד כדי כך שמאמן השחייה היה צריך לגרור אותו ממני. הוא מלמל משהו בקשר לכך שאני צריכה לדעת להבדיל בין חלומות למציאות, ואז עוד משהו בקשר לזה שגם אם זה יקרה, אני לא אהיה שיכורה. וגם אם אני אהיה שיכורה, זה לא משהו שאני אוכל לשכוח.
הוא באמת נוקף לעצמו המון קרדיט.
כמה דקות לאחר מכן, הבנתי שעשיתי צחוק מעצמי, והאדמתי במהירות מגוחכת. כמה רגעים לאחר מכן הייתי בשירותי הבנות, שוכבת בזרועותיה של אמילי, זיכרון ההליכה למקום לא נמצא במוחי.
"הייתי צריכה להיות שם" אמילי אמרה.
"כדי לעצור אותי?" התנחמתי מעט.
"כדי לתעד" היא קטלה כל שריד של חיבה, חיוך רחב מרוח על פניה.
"אני לא זוכרת שהרשתי לך לצחוק" נזפתי בה.
"את גם לא זוכרת אם את בתולה או לא" היא גיחחה. "אוה רגע, עכשיו כן" היא פרצה בצחוק שלמען האמת, גרם לאוזניי לדמם.
ידיי נפרשו על רצפת השירותים, מחפשות אחר חפצי אקראיים. הדבר הראשון שמצאתי היה הסלולרי של אמילי, אבל זה היה מספק בהחלט. דחפתי אותו לפיה ונשכבתי על רגליה. "עכשיו שחקי לי בשיער, אני בטראומה" אמרתי בדרמטיות ועצמתי את עיניי למגעם של ידיה הדקיקות שלא איחרו להגיע.
~
"למה כל כך מוקדם היום?" אמא שאלה כששמעה את צעדיי השקטים להפליא על רצפת הסלון.
"התבטלו השיעורים האחרונים" בילפתי, "ואם תצווי עליי להגיד את האמת אני אתקשר לעובדת סוציאלית" איימתי.
"קיבלתי קידום היום" היא התעלמה מאיומי, והחלה לברבר על כך שהבוס ממש אוהב אותה משום מה, ושהיא תקבל הרבה יותר כסף מהיום. לפעמים אני חושבת שהיא שואלת לשלומי רק כדי שתוכל לדבר על עצמה עוד קצת. תוצאת לוואי של נרקיסיסטיות יתרה.
אכלתי ארוחת צהריים בצורה מרפרפת, הכנסתי אוכל לפה רק בגלל שזה היה אוכל. לא באמת הייתי רעבה. אמא טוענת שהייתי אוכלת מתוך שינה כשהייתי קטנה. היא מודה לאלוהים שיצאתי צנומה שכזאת, כי זאת בהחלט לא עבודה שלי.
"יש לך תוכניות להערב?" היא שאלה אותי.
"אלך לקניון עם אמילי" עניתי בחוסר עניין.
"תתלבשי חם, החורף הגיע" היא הודיעה לי ונעלה לחדר השינה שלה. אולי הבוס מצפה לה שם.
וכפי שאמא אמרה, החורף הגיע. כשיצאתי החוצה וסגרתי את דלת הכניסה, חשתי בבריזה הקרה שליטפה את פניי. אומנם השעה הייתה רק חמש, אך השמיים כבר התכההו והאפילו. סגרתי את מעילי והלכתי לביתה של אמילי, מזמזמת מנגינות שצצו בראשי.
החורף בהחלט עושה אותי מאושרת.
~
"אז, מה קונים היום?" אמילי שאלה בשעה שנכנסנו בדלתות הקניון.
"בואי נלך לסרט ונאכל" השבתי. לא התעניינתי במה נעשה, העיקר להשתיק את אמילי מדי פעם.
החלטנו לצפות בקומדיה כלשהי, לא ממש זכרתי את שמה. לרוב, אני אוהבת ללכת לבתי קולנוע כדי לצפות בתגובות של אנשים אחרי שהם רואים אותו. אם הסרט היה גרוע, זה רק הופך את זה למצחיק יותר.
"אני באמת מקווה שתצפי בסרט הפעם" אמילי נזפה בי בלחישה חזקה. התיישבו במושבים האחרונים, כי רק שם נותנים לנו להתרווח כרצונינו.
"ואם הוא לא יהיה מעניין?" מחיתי.
"זה לא מעניין אותי, אני צריכה לדבר עליו עם מישהו אחר כך."
"תדברי עם אנשים אקראיים שראו איתנו את הסרט" הצעתי.
"סמנתה, תסתכלי את הסרט עד הסוף" היא ציוותה עליי, כובלת אותי בשעתיים מלאות סבל וחסרות הפסקות שירותים.
"תקוללי, מכשפה" ירקתי מבין חריקות השיניים הבלתי פוסקות.
"גם אני אוהבת אותך" היא ליטפה את ראשי והניחה את ראשה על כתפי. עוד עלולים לחשוב שאנחנו זוג.
למזלי, שני אנשים ישבו בדיוק שורה לפנינו וזה אפשר לי להביט בהם תוך כדי הצפייה הכפוייה בסרט. הם לא נראו צופים בו גם כן, מכיוון שהבחורה ליקקה את צווארו של הנער שישב לצידה, אלוהים יודע לאן ידייה טיילו. מנקודת מבטי, היה נראה כי הבחור נותר אדיש מתמיד, מוחו נראה במקום אחר לגמרי. הוא הומו? אפילו אני הייתי מתגרה עם בחורה כמו זאת הייתה מלקקת את צווארי. שיערו הקופצני הסתיר לי מעט את המסך, והבחנתי במעיל העור שלבש, רוצח חיות ארור.
מרבית הסרט עברה במהירות, בעיקר כי התרכזתי יותר בסרט הפורנו שהתרחש שורה אחת קדימה.
"איך היה?" אמילי שאלה בשעה שיצאנו מהאולם.
"לא יודעת" עניתי ביובש.
"אבל אמרתי לך להסתכל עד הסוף, ציוויתי!" היא יצאה מגדרה.
"זה שהסתכלתי, לא אומר שממש ראיתי אותו, את מבינה?" חייכת אלייה וסובבתי את מבטי לאחור מבלי לשים לב.
החיוך נמוג ברגע שראיתי את הזוג שהתנפל אחד על השניה מושב אחד מלפניי.
תומאס היה אחד מהם. רוצח חיות ארור וזנותי.
טוב, החלק הראשון של הפרק הוא נחמד.
השני?, לא ממש אהבתי.
אבל שיהיה, תגיבו בכל זאת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
