~פאוזה קצרה מהסיפור~
השראה רגעית, מוזה מזדמנת, תקראו לזה איך שבא לכם.
החלטתי לכתוב קטע, תקראו ותפנימו.
*קריאה עם המנגינה
מומלצת (חובה)*
אמא נהגה לומר שאני מיוחדת, לא דומה לשום ילדה אחרת.
"אלוהים ישמור, מה אני אעשה איתך?" הייתה שואגת, ואני חשבתי שזה בגלל שהיא מעולם לא פגשה מלאך כמוני.
"זה לא מגיע לי" הייתה בוכה, ואני חשבתי שזה בגלל שהיא הרגישה מבורכת בקיומי.
"אל תסתכלי עליי" הייתה פוקדת, ואני חשבתי שזה בגלל שאני יפה מכדי שתוכל להביט בי זמן רב.
אמא נהגה לומר שאני מיוחדת, לא דומה לשום ילדה אחרת.
"את חולה" הייתה מסבירה לי, עינייה דומעות ללא שליטה, "לא אוכל לטפל בך" פניה לבשו ארשת פנים מתנצלת, אבל עינייה לא יכלו להביט בי בשעה שמסרה אותי לעולם אחר. ידייה הקרות ליטפו את עורי הלא בשל, אחיזת זרועותיה נחלשה בשעה שהיא הניחה את גופי הצעיר על מדרכת הסמטה הרטובה. אצבעותיה הונחו בעדינות על עיניי ועצמו אותן, מתעלמות מהעובדה שכל דבר שרציתי לראות באותו רגע היו פניה היפות והמעוטרות כתויי פניו של מלאך. שמעתי אותה בוכה ביגון בשעה שידיה נעטפו סביב צווארי המיניאטורי, קול התייפחותה כמנגינה כואבת באוזניי. אני זוכרת את עצמי נאבקת מבין אחיזתה החזקה שהלכה והתהדקה מרגע לרגע. שחררתי אנקת כאב ילדותית כשידיה לא אפשרו לאוייר לחדור לריאותיי, הרגשתי את דמעותיה המלוחות על עורי, זולגות במורד לחיי ופי, מלטפות בצורה עדינה וכואבת בו זמנית. חשבתי שככה היא חונקת אותי מאהבה.
רגעים לפני מותי, אמא נהגה לומר שאני שונה. אבל אני ידעתי שאני מיוחדת.
טוב, זהו. עצוב קצת, לא?
הייתי מעלה את זה לתחרות הסיפורים שהתנהלה לא מזמן, אבל מסתבר שההשראה באה רגע אחד מאוחר מדי.
מה, גם שזה לא כלכך מכיל סוף מפתיע.
זה גם לא כלכך מכיל סיפור, אז לכו תדעו.
~סוף פאוזה מהסיפור~
שאותו, אגב, אני אעלה מחר, בעזרת השם וחוסר השיעורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
