| 1/2009
אני מצווה - פרק שמיני.
כמו שהבטחתי, פרק חדש.
לא אהבתי אותו כמו הראשון שכתבתי אבל אי אפשר להאשים אף אחד חוץ ממני.
בכל מקרה, תהנו ~
"אוה, יקירתי," סבתו של תומאס זימרה לפתע בהתפלאות, "כמה שאת ישירה" ציחקקה.
"כן, טוב" ראשי היה מורכן וצבע פניי היה זהה לזה של עגבנייה בשלה, "אני חושבת שהגיע הזמן ללכת."
"לא, אל תלכי" דילן מחה בפתאומיות, עיניו של הממזר נראו משועשעות למראי הנבוך והנואש להיקבר מתחת לסלע הקרוב. "סבתא כבר לא מבדרת, היא נהייתה חלודה" האשים.
"היא סבתא" תומאס אמר, קולו נשמע בפעם הראשונה בהרבה זמן, "זה בעיקרון כל מה שהיא אמורה לעשות" קולו היה אדיש והוא לא נראה כמגיב במיוחד לווידוי שזימרתי כמה רגעים לפני כן.
"גם אני אוהבת אותך, נבלה חסרת רחמים" סבתו אמרה בקול שנטף אהבה וארסיות במידה שווה, ידה נחה על כתפיו בחיבה.
"הכל בשבילך, זקנה בלה" הוא אמר ונישק למצחה. הם וודאי הבחינו בפי שצנח חמישים ושבע מטרים מתחת לאדמה, ומיד החלו לצחקק ללא שליטה.
"ככה אנחנו, יקירה." סבתו הסבירה אחרי שהתקף הצחוק ההיסטרי עזב אותה. "אני מראה לו אהבה טהורה וחסרת תנאים בעוד שהוא מתנהג כמו עכברוש כפוי טובה. זה הסכם שלפיו אנחנו חיים" אמרה בחיוך ונשקה ללחיו הקרובה של תומאס.
"היי, אני לא שופטת" הבטחתי בחיוך חפוז ומיהרתי לקום מהשולחן וללבוש את נעליי, "אני אלך עכשיו" הודעתי.
"טומי ילווה אותך" הסבתא השטנית אמרה בקול סמכותי.
"אוה, לא זה בסדר" מיהרתי להתנגד, לא אוכל לעמוד בעוד שיחות מביכות, "אני בטוחה שלתומאס יש דברי חשובים יותר לעשות."
הסבתא שנולדה בגהינום עמדה והביטה בי המומה לכמה רגעים, ואז מבטה נדד לכיוונו של תומאס שלא נראה כמגיב, חוץ מהסומק הקל שקישט את לחיו.
למה הוא מסמיק?
"שטויות" היא חזרה לעצמה, "לטומי אין חיים משלו, הוא ישמח ללוות אותך" ברברה במהירות ודחפה אותו לכיווני במהירות כה גדולה עד שיכולתי להישבע ששמעתי קול נקישה מכתפו.
זו חתיכת גברת עם ניצוץ המטורפים ואחיזת המתאבקים. השטן בתחפושת, אשליית עיניים של החייזרים, סבתא של תומאס - סופר רשעית על.
"בואי" תומאס עבר על פניי וכבר לבש את נעליו, שיערו האדמוני התנופף רגע לפני שיצא מהבית, מותיר אותי לבד עם אח שד וסבתא לוציפר.*
נופפתי להם במהירות ופניתי לצאת מהבית גם אני, אך לא לפני ששמעתי את קולו של דילן אומר לסבתו חלושות, "שמעת, סבתא?" שאל בהתלהבות שהייתה מעורבת עם חשד, "היא קראה לו תומאס."
~
ההליכה חזרה לביתי הייתה שקטה להפליא ומייגעת להחריד. תומאס לא הוציא מילה מהפה היפה שלו ואני לא התכוונתי ליזום שיחה. התהלכנו בדממה אל תוך האפלה והשקט הלא נוח איפשר לי לערער בכל מה שקרה הערב. סבתא 'אוה, הסתכלי לי בעיניים והפכי לאבן' תפסה אותי לא מוכנה עם הפקודה הפתאומית שלה, והיא גרמה לי להגיד הרבה מעבר לדרוש ולרצוי.
מצד שני, חלק מהדברים שאמרתי מעולם לא היו ידועים אפילו לי, כמו העובדה שאהבתי איך שהאף שלו התקמט, אז אני מניחה שזה היה ערב מלא הפתעות לכולנו. מבין הרהורים של בחורה אינטילגנטית ורגועה הרמתי את מבטי לשמיים והבחנתי בעצם זוהר שנפל, גודלו עצום ומהירותו איטית מדי, אך זה לא מנע ממני להודיע על כך לתומאס בצורה שקטה ומנומסת.
"כוכב נופל!" צרחתי לפתע, ידי חבטה בכתפו ברגע ההתלהבות והוא קפץ כמה מטרים לצד כאפקט הבהלה. אחרי כמה רגעים בהם לבו חזר לפעול במהירות סבירה והוא הפסיק למלמל קללות לעברי מתחת לשפה, ראשו של תומאס עלה בכיוון התלהבותי, אך רק לכמה שניות בלבד. רגע אחר כך הוא הביט בי בשעשוע מתגבר, קול הצחקוק נהייתה קשה יותר ויותר להסתרה.
"מה?" שאלתי, לא מבינה מה כל כך מצחיק בכוכב נופל.
ושם הוא נשבר. חיוך עצום נפרש על פניו, אחד כזה שמעולם לא ראיתי. שורה של שיניים לבנות נחשפה ברחוב החשוך ותומאס צחק כאילו היה זה היו האחרון שלו על פני האדמה.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי שנית, הפעם קצת יותר רגוזה כי אני לא מבינה את הבדיחה.
"..לווין" הוא אמר מבין צחקוקים נבלעים, מתקן את התלהבותי והורג אותה עם סכין קצבים דמיונית.
"טוב, אני אדע לפעם הבאה" גיחחתי מעט גם אני כעת.
"מה, לקרוא יותר ספרים על אסטרונומיה?"
"לא, שבדיחות של פריקים לימודיים זו שפה אחרת" השבתי בחיוך והגברתי את קצב הליכתי, מותירה א תומאס מאחור.
"אבל זה חמוד" אמרתי יותר לעצמי מאשר לו. "חמוד מאוד."
המשכנו ללכת בדממה שחזרה לאפוף את הסביבה, חונקת באי נוחיותה וסוגרת בתסכול שפזרה. למרות שהדבר יכול להיות מועיל כעת. תומאס לא טרח להזכיר את מאורעות הערב מסביב לשולחן בביתו. זה אומר שניצלתי?
"אז," תומאס התאים את צעדיו לקצת הליכתי ושמתי לב לחיוך השובב שעלה על פניו. " 'חכם שנון ומקורי' ?" הוא ציטט.
ניצלתי בתחת שלי.
"אוה, אל תקח את זה כסיבה לטיפוח האגו, אמרתי את זה רק כדי להוציא אותך באור טוב מול הסבתא" בילפתי.
"באמת?" קולו הפך ערמומי ולועג, "אז הקטע שבו אמרת שהחיוכים שלי מגרים אותך היו גם בשביל סבתא?" שאל.
"טוב," זו הייתה מכה מתחת לחגורה, לא ידעתי איך להשיב, "כן."
"את יודעת" הוא נעצר לפתע, וודאי הגענו לבית שלי. "את חמודה כשאת משקרת" קולו נשמע כמנגינה מצמררת ומעוררת. "אני רוצה לנסות משהו" אמר.
"מ-מה?" קולי איבד מסמכותו הרצויה.
"נשקי אותי" פקד.
ואז הכל נהיה שחור. רגע לאחר מכן מצאתי את זרועותיי עטופות סביב צווארו, ידיי פורעות את שיערו האדמוני וגופי נצמד אל גופו בחוזקה שמתגברת מרגע לרגע. חשתי אותו מחייך כנגד שפתיי וממלמל משהו לא מובן. לפתע ידיו שהיו תלויות מצידי גופו נעטפו סביב מותניי וליטפו בעדינות את בי התחתון. הוא פתח את פיו, מזמין את לשוני לחקור את המקום החדש והלא מוכר. עשיתי כרצונו ללא שליטה והפכתי את הנשיקה לעוצמתית יותר בכל רגע שעבר. הדבר נמשך דקות שנראו כשנים, ימים שהרגישו כמו יובלות כשלפתע השפעת פקודתו נעלמה. חשתי שאני יכולה להפסיק את הנשיקה בכל רגע שארצה.
אז למה אני לא עושה את זה?
במקום זאת, ניצמדתי אל גופו יותר ויותר, חזי מתחכך כנגד חזהו בחוזקה. הוא שוב החל למלמל דברים כנגד פי. "אני לא יכול יותר" היה פחות או יותר הדבר היחיד שהבנתי. כמה שניות לאחר מכן אחיזתו במותניי השתנתה. הוא חיבק אותי בתשוקה וחשתי שלא אוכל לנשום אם ימשיך כך.
הוא הפסיק את הנשיקה רק כדי שיוכל להביט בי, עיניו נעוצות בפניי, חיוך מרוצה מקשט את שלו. הוא החל לצעוד לכיווני, לא מותיר לי ברירה אלא ללכת לאחור. הלכנו כך כמה צעדים כשלפתע הרגשתי קיר פוגע בגבי. זה היה הקיר של הבית שלי.
תומאס חזר לנשק אותי נשיקות ארוכות וכואבות, ידיו חודרות מתחת לחולצתי ומעלות אותי להיאחז במותניו עם רגליי כשגבי צמוד לקיר. זה יצא מכלל שליטה.
"תומ-" היה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי.
הוא לא הגיב.
"תומאס" לחשתי מבין אנחות עונג בלתי נשלטות.
הוא עדיין לא הגיב, ידיו טיילו במורד גבי החשוף.
"תומאס!" צעקתי, סוף סוף מושכת את תשומת ליבו.
"מ-מה?" הוא נרה אבוד לכמה רגעים, "א-אני מצטער" מלמל, "נתראה" היה הדבר האחרון ששמעתי לפני שהוא נעלם מעבר לרחוב החשוך.
נאנחתי בכבדות, סידרתי את החזיה שלי ונכנסתי הביתה.
למזלי, אמא כבר ישנה כשטיפסתי בזהירות לחדרי ונעלתי את הדלת, כך שלא היה צורך להסביר את האנחות והגניחות שהייתה שומעת לו הייתה ערה. פשטתי את בגדיי והושטתי יד לדבר שהיה נחוץ לי יותר מכל - הטלפון.
חייגתי לאמילי במהירות בלתי אנושית, והיא ענתה באותו רגע.
"כן?"
"חזרתי" השבתי.
"תספרי לי איך היה" היא פקדה, לא מותירה לי ברירה.
"טוב, יש לו אח קטן וחתיך שקוראים לו דילן, וסבתא שהיא הבוס של השטן. ישבנו ואכלנו עוגיות והכל היה נחמד, לפחות עד שהיא פקדה עליי להגיד מה שאני חושבת על תומאס. אמרתי משהו על כך שהוא מגרה אותי ושאני מטורפת על השיער שלו. אחר כך הוא ליווה אותי הביתה ואני חושבת שיכול להיות מאוד שהוא יודע על ה'מחלה' שלי כי הוא אמר שהוא רוצה לנסות משהו ואז פקד עליי לנשק אותו. אה, וכמעט עשינו את זה על הקיר של הבית שלי" התנשפתי בכבדות, אוזניי לא שומעות את תגובתה של אמילי לכל העניין.
"אמ.?" שאלתי בחשש, אך קולה של אמילי לא נשמע.
"אמילי?" חזרתי, אך התשובה היחידה שקיבלתי היה קול שנשמע כמו חבטה ואז הטלפון התנתק.
אני חושבת שהרגתי אותה.
טוב, אז יכול להיות שהפרק הבא יתעכב קצת.
לא כ"כ אהבתי אותו, כי הראשון היה הרבה יותר טוב ומצחיק אבל נצטרך להסתפק במה שיש.
תגיבו(:
אגב, מחר בגרויות במתמט',
אחלו לי שבירת רגליים!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
