| 2/2009
אני מצווה - פרק תשיעי.
שישי, שבת, הכל אותו דבר בסופו של דבר.
העיקר שהפרק עלה, מוכן ומזומן לקריאתכם.
תהנו~
החיים לא שווים דבר אם את לא מתעוררת בבוקר ומוצפת חרטה על הלילה הקודם. אין טעם לאוכל, לשתייה ולתוכנית הטלוויזיה האהובה עלייך אם לא המחשבות האובדניות שיסיחו את דעתך. הבוקר החורפי והאף הנוזל הוא סתם בוקר חורפי עם אף נוזל אלא אם כן את מלאה דאגות ונואשת לפתרונות. אפילו אמא, גברת 'אני זקנה אבל אל תספרו לאף אחד', היא סתם אמא עם משבר גיל העמידה כשהמוח שלך לא מריץ תוכניות והמצאות להחזרת הזמן לאחור.
"אני לא מאמינה שעשיתי את זה." מלמלתי לאמילי בשעה שזחלנו לזרועותיו של השטן, להם הוא קורא 'בית הספר'. האוויר היה קר כקרח, מזג האוויר התקדר בצורה דרסטית לקראת חג המולד. פעולת הנשימה הייתה כרוכה בהמון כוח סיבולת וריאות מברזל.
"בואי נסתכל על האפשרויות," אמילי הציעה, "התמזמזת עם אלוהי הסקס-אפיל, נושקת על ידי מין נוטף בתחפושת, וחתיך עמוס בהורמונים חושק בך." היא נראתה מהרהרת לכמה רגעים. "..מה בדיוק לא בסדר פה?" שאלה בשעשוע, גבה מורמת ועל פניה חיוך ערמומי.
"הכל מהכל." השבתי כמובן מאליו. "איך אני אמורה להביט בו היום?" שאלתי בחוסר אונים.
"עם העיניים." אמילי השיבה.
"ואיך אני אדבר איתו?" נתקפתי בהלה.
"עם הפה."
"ומה הוא יחשוב עליי?" קולי עלה לדציבלים גבוהים.
"בעיקר ידמיין אותך עירומה."
"..ומאיזה בניין את רוצה שאני אפיל אותך?" שאלתי עם חיוך על פניי כשהבנתי שאמילי לא עוזרת בכלל, עיניי יורקות אש וקולי נוטף ארסיות.
"תרגעי תרגעי," אמילי פקדה, לא מותירה לי ברירה אלא לעשות כדבריה. גופי התרכך ונשמתי נשימות ארוכות ומרגיעות. זה עזר להרוג את ההיסטריה.
"אל תשכחי מהחשש שאולי הוא יודע על הסוד שלך" אמילי אמרה, מתרחקת מאגרופיי ובורחת מתיקי שעף לכיוונה.
אבל אמילי היא כשרון מהלך. היא הולידה את ההיסטריה מחדש.
~
"זה יהיה מצחיק" הטיפשה הדחלילית העירה בשעה שנכנסנו בשערי בית הספר. ידיי הזיעו ומעולם לא חשתי נבוכה יותר.
למה אני כל כך נבוכה באמת? זה לא שעשיתי את זה ללא הסכמתו, זה לא שאנשים אחרים ראו אותנו במעשי הזימה שלנו. אולי ההסכמה ושיתוף הפעולה שלי הם אלה שגרמו לחרטות לפרוץ החוצה. אקולל אני וקלות הדעת שלי.
"את רואה אותו בסביבה?" שאלתי, עיניי מתרוצצות ברחבי המסדרון הנצחי אך לא מאתרות אנשים אדומי שיער.
"לא," אמילי השיבה, "אבל נראה שאחת הדובשניות (ידועות גם כהפרוצות הוורדרדות) באה לכיוון שלנו."
"רק זה היה חסר לי."
מעולם לא באמת התחברתי עם הבנות בבית הספר. אמא החליטה לגזור עליי חיים של סבל בלתי נפסק ושלחה אותי למוסד שבו כל הבחורות הן התגלמות הקיצוניות במלוא מובן המילה. רובן היו בובות בארבי שחונכו להתנשא על האנשים לפני שיכלו לדבר אפילו, כל השאר היו מוזרות באופן קיצוני, מתות מהלכות באופן קיצוני, או סתם קיצוניות בצורה מוגזמת. אני ואמילי היינו הכבשים השחורות בחבורה, שתי בחורות רגילות עם נטייה מינימלית למרקסיסטיות ודחף לרמוס אנשים בכוח הדיבור. פעם אפילו תלינו מודעות בהם היה כתוב שאנו מחפשות אנשים שלא אוחזים בבעיות נפשיות ושהמילים 'כאילו דה' לא מופיעות באוצר המילים שלהם עם כתובת האימייל של אמילי התחתית.
זה לא הלך כל כך טוב, ובמקום זאת רק קיבלנו כמויות גדולות של מכתבים מלאים במילים 'כאילו דה' ואפילו כמה איומים על כך שיעלו אותנו קורבן לשטן. לא ניסינו לרכוש חברים פעם נוספת.
"את מקשיבה לי?" בובת האיפור והנצנצים שאלה בחוסר סבלנות.
"לא." השבתי ברצינות. מי אני שאשקר לנערה כה נהדרת שבא לי להקיא?
"אמרתי שטום מסר לך לפגוש אותו מחוץ לאולם הספורט בסיום הלימודים." ירקה ופנתה ללכת, "כאילו באמת, מה הוא מצא בה?" מלמלה בשעה שידה משחקת בפאה שעל ראשה.
"זה אומר שנהיה לבד." הערתי.
"כן." אמילי הסכימה.
"בלי אף אחד אחר."
"כן."
"רק שנינו."
"כן."
"ונצטרך לדבר."
"כן."
"בבקשה תהרגי אותי."
"או-קיי."
~
השעון זז במהירות בלתי רצויה, כל דקה נדמת להפוך לשניה. לפני רגע נכנסתי לשיעור הראשון, עכשיו אני נמצאת בדקות האחרונות של השיעור האחרון. לא ראיתי את תומאס כל היום, ותודה לאלוהים על כך. אבל זה רק יהפוך את ה'פגישה' ליד אולם הספורט ליותר מביכה, כי זו תהיה הפעם הראשונה שאראה אותו ליותר מביכה ומעוררת את הרצון לברוח מאחורי הפינה ולהתפלל לחור שחור ספונטני.
אולי לא אלך? הוא לא ראה אותי, אוכל להגיד שלא באתי היום. אמילי תעיד על כך למעני, או שאבוא לביתה בלילה ואחנוק אותה למוות.
"אם את חושבת להבריז לו, אני אצווה עלייך הפוך" אמילי איימה לפתע, נראה שהיא יכולה לקרוא את מחשבותיי, הארורה.
"לעולם לא אחשוב על כך." לחשתי לה בחזרה, אחרי הכל, היינו באמצע שיעור.
היא בהתה בי כמה רגעים ואז הפנתה את מבטה. "סמנתה, תלכי לפגוש את טום אחרי הלימודים." פקדה וצחחקה למשמע הקללות שירקתי לעברה.
"אני באמת שונאת אותך." בישרתי לה בקול שופע יגון וסבל.
"אני יודעת." היא השיבה ונראה שפניה הוארו כי כרגע נשמע הצלצול שבישר את סוף היום.
"את באה איתי." ציוויתי עליה בעודי קמה ללא שליטה ממקום ישיבתי ויוצאת לעבר אולם הספורט.
"לא אחלום אחרת." היא הבטיחה וקמה אחריי.
צעדיי נמתחו, כל אחד נמשך שניות ארוכות ועמוק בפנים זעקתי לברוח ולהתחבא בשירותים, אבל מוחי היה מכובה וביצע פקודה.
"אני אחכה לך מאחורי האולם, שלא יראה אותי" אמרה אמילי ונעלמה מאחוריי.
צעדתי כמה צעדים ארוכים נוספים ועצרתי, מצפה לאדם שגורם לי לרצות למות.
האדם שלא איחר להגיע, ועמד ממש מולי.
"היי." אמר, פניו נראו אדישות ולא סמוקות בכלל.
"א-אה, היי." השבתי, פניי הביעו הכל מלבד אדישות וקרירות רוח.
הוא התקרב כמה צעדים, כעת עמד מטר לכל היותר מגופי, שיערו האדמוני הריח משמפו וגופי הדיף ריח של בושם לגברים.
"לא ראיתי אותך היום." אמרתי במהירות, נואשת לנושאי שיחה זורמים.
"כי לא הייתי." אמר, קולו נשמע מרוחק משום מה.
"הכל בסדר?" כעת הייתי סקרנית.
"כן."
"אה." למה הוא כל כך אדיש?
"רציתי להתנצל." אמר לפתע.
"על מה?" שאלתי בחוסר וודאות.
"על אתמול."
"מה בקשר לאתמול?" אם כך, נראה שהוא מתחרט על כך יותר ממני.
"כל מה שקרה כשהיינו ליד הבית שלך," החל לספר. "לא התכוונתי לעשות את כל מה שעשיתי וזה לא יקרה שוב."
נותרתי דוממת, פי לא הצליח להוציא הברות מובנות.
"את רואה, יש לי מן בעיה.." הוא נראה שוקל את דבריו לכמה שניות, "לא משנה, אני מצטער." אמר ופנה לכיוון השני, הכיוון שהיה רחוק ממני.
"ביי." לחשתי, עיניי פעורות בתדהמה.
איזה בעיה?
רגע, מה זאת אומרת 'זה לא יקרה שוב'?
~
"וזה כל מה שהוא אמר." סיפרתי לאמילי שהועילה בטובה לשבת ולטפל בי בביתי. עלינו לחדרי ורבצנו במיטה שלא סידרתי.
"אני יודעת, שמעתי." אמרה בעודה מביטה בי בעניין.
"אני משתגעת," ייללתי וקברתי את ראשי מתחת לכרית. "אין מטרה לחיי."
"די, די" הרגיעה, "לכולם יש מטרות בחיים,"
נהמתי, שאגתי וצעקתי, רגליי וידיי בעטו והרביצו לאוויר.
"שלך היא, אולי," אמרה בקול מנחם ופוחד, "להגיע למוסד לחולי נפש."
היא צווחה מעט למראה עיניי שהביטו בה בשנאה טהורה ובלתי מעורערת וקברה את גופה מתחת לשמיכה בעודה צועקת: "אל תאכלי אותי!"
נאנחתי בכבדות ושכבתי לצידה של אמילי המפוחדת.
מה לזעזאל זאת אומרת, 'זה לא יקרה שוב'?!
טוב, דעתי על הפרק נמנעת. תביעו את שלכם 
אגב, אני רוצה קבועים חדשים, אז תרשמו. (:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
