| 2/2009
אני מצווה - פרק עשירי.
יש לכם רשות להרוג אותי.
רק תשאירו פיסת מוח ואצבע כדי שאוכל להעלות עוד פרקים.
אינג'ויי~
בניגוד למצב רוחי, מזג האוויר החל להתבהר בימים האחרונים, השמש הציצה מבין העננים הכבדים והגשמים כבר חדלו מלחורר מבנים ואנשים. כל החיות נדמו לצאת ממחבואיהם, והחלו לשחק ברחובות שהיו שקטים עד כה. גם בעלי החיים חשו בטוחים מספיק על מנת להפסיק להתחבא.
התהלכתי בין הילדים הצעקנים שלא ראו אור שמש כבר כמעט שבוע, אושרם נשמע כשל.. כל אדם שקורה לו משהו טוב, בעצם. האווירה חשה נעימה ומרגיעה, אך עם זאת מרגיזה ולועגת. הילתה הרגישה כדוקרנים בגופי, צחוקם של הסובבים העיר את הצורך לאכול אנשים ולזרוק אותם לבור הכי עמוק בגהינום. לקרוע את אבריהם בעדינות אכזרית ולצפות כיצד אוזניהם ולשונם נאכלים על ידי כלבי השטן.
"הילת הרשע שלך מפחידה את הילדים," אמילי העירה בקול מפוחד בשעה שהתהלכנו בשכונה בבוקר של יום ראשון.
"יופי." מילמלתי באיטיות, חיוך נפרש על פניי. אמילי רעדה מעט לנוכח כל הקור שאני מפנה כלפיה, אך נרגעה כמה רגעים לאחר מכן, גיחוך נמלט מבין שפתיה.
"את אומללה." היא העירה בקול שיודע-הכל.
"ומאיפה השגת את הרעיון הזה?" הבטתי בה במבט שהתאמץ להיות מופתע בצורה מופרזת.
"אל תהיי סרקסטית איתי," נזפה ופקדה, "אני יודעת איפה את גרה."
"חבל."
"בואי נלך לים היום, נתהלך על החול ברגליים חשופות ונשפריץ מים מלוחים אחת על השניה ממש כמו זוג מאוהב." הציעה במבט חולמני.
"אני לא אוהבת אותך," הבטחתי לה.
"כן, את כן." חייכה וחיבקה אותי בחוזקה, גורמת לעיניי כמעט לצאת מחוריהן. "את יודעת, ככה תוכלי לשכוח מזה שאין לנקוב בשמו,"
"והילד שנשאר בחיים." דקלמתי בגלגול עיניים. "הוא לא יישאר בחיים אחרי שאני אגמור איתו." מלמול נמלט מבין שפתיי.
"כמה שאת דכאונית," גברת 'אני-לא-יודעת-מה-זה-אוכל' התלוננה. "סאמנתה, תלכי איתי לים." היא פקדה, לא מותירה לי ברירה אלא לעשות כדבריה.
כחצי שעה לאחר מכן כבר היינו על שפת הים, נעלינו בידינו ותיקי חוף על גבינו.
"מה לקחנו, בכל מקרה?" התעניינתי באדישות.
"מצלמה, מגבות, ובגדי ים" השיבה.
הנהנתי כאות לאישור ופניתי לעבר חלקת חול שנראתה נוחה לישיבה. התמקמתי עליה בנוחיות כך שרגליי נחפרו בחול ושיערי נח על המגבת שפרשתי. עצמתי את עיניי והרגשתי את אמילי מתיישבת לצידי כמה רגעים לאחר מכן.
"זה כל כך מפריע לך?" היא שאלה לפתע, קולה כבר לא לועג אלא רציני.
"מה?" שאלתי בחוסר מושג.
"כל מה שקרה עם הטום הזה." אמרה בקול מזלזל מעט.
"לא ממש." השבתי בקול שקט ומבטי נדד לעבר הים. אמילי לא אמרה דבר וחיכתה בשקט סבלני. "כן." נכנעתי והתוודתי.
"את יודעת," היא החלה, קולה כן ויידען, "אני חושבת שהוא טוב בשבילך."
"זה לא יקרה שוב, זה בסדר." הבטחתי, מוחי נזכר באותם אירועים מטרידים, למרבה הפלא. ממתי אני כל כך רגישה ואמוציונלית? גברים לא אוחזים בתאים המתאימים והמספיקים כדי להרעיד לי אפילו עפעף. הוא בטח לא גבר, הוא לא אנושי ונשלח מהגהינום על מנת לאמלל לי את הרגשות. ומי הוא בכלל שהוא אומר לי אם זה יקרה שוב או לא? עד כמה שאני מכירה את אופיי חסר הזהירות והאימפולסיבי, אני יכולה לתפוס אותו ברגע הראשון שניפגש ולדרוש שיפסיק להיות מסתורי ומרגיז וחלומי ואדיוטי ושנון ומדהים.
אולי אצטרך לעבוד על זה עוד קצת.
"הוא פה." שמעתי את קולה של אמילי מהדהד בראשי.
"הוא בכל מקום." הסכמתי.
"לא, הוא באמת פה." קולה התבהר ככל שהרגעים עברו והבנתי על מה היא דיברה.
"אם את צוחקת עליי, אני אזרוק אותך מתחת למכונית נוסעת." יידעתי אותה.
"ואז אנחנו נפסיק להיות חברות, כי אני אהיה מכוערת." היא נבהלה.
"אל תדאגי בקשר לזה." הבטחתי.
"אני אדרס על ידי מכונית ופרצופי יתעוות." היא דקלמה בצער ויגון.
"זה בסדר, אני לא שטחית."
"אבל אני כן!" היא צווחה, "אני מאוד מאוד שטחית!"
"אני ארפא אותך." ניחמתי בקול ארסי ואכזרי. "עכשיו איפה הוא?"
"מאחורייך," היא סיפרה. "הוא לא מזהה אותנו."
"יופי." מלמלתי במהירות וקברתי את פניי מתחת למגבת שהתמלאה חול ושפכה אותו על שיערי ופניי. "אני אשב ככה עד שהוא ילך."
"זה יכול לקחת קצת זמן,"היא אמרה בקול מתנצל, "הוא התיישב שני מטר לידנו, והוא עם בחורה."
"בחורה?" חזרתי על דבריה בשאלה.
בחורה?
בחורה?
"אז אנחנו הולכות הביתה." קבעתי וקמתי בכוונה לאסוף את דבריי. לא הבטתי לכיוונו אפילו פעם אחת, פחדתי שאטרוף אותו עוד לפני שיבין מי אני בכלל. אמילי לא התווכחה ועשתה כדבריי, זרקתי את המגבות לכיוונה בזעם שאולי התגבר מעט מעבר לדרוש, ותומאס נדמה כי שם לב לכך.
"עכשיו הוא יודע שאת פה." אמילי אמרה מבין מבטים שהגניבה לכיוון השטן שעקב אחריי.
"בואי." התרוממתי מהחול החם והלכתי לכיוון המדרכות, תומאס הביט ישר בעיניי, ועל פניו היה מבט שלא הצלחתי לפענח. מן התנצלות שעורבבה עם אדישות, הבחור נדמה כי לא ידע לאן לדחוף את עצמו.
עברתי לצידו וליד הבחורה שאיתה הוא בא, אך הוא לא אמר דבר. ישב בדממה וניסה להביט לכל כיוון מלבד עיניי.
"תרגעי." אמילי לחשה בצידי השיני, קולה רק מגביר את התסכול והזעם שחשתי באותו רגע.
"אוה, אני רגועה." הבטחתי וחזרתי על עקבותיי כך שעמדתי ממש מעל הבחור האדמוני שערער את נפשי. "מה הבעיה שלך?!" צעקתי בקול כועס וחסר מעצורים.
"מ-מה?" הוא שאל, קולו היה חסר מושג לחלוטין והמיס מעט את ליבי.
"מה מה? מה מה?! אתה שואל אותי מה?!" מסתבר שהדבר לא הספיק על מנת להרגיע את רוחי ועמדתי לאבד שליטה.
"טום, אני חושבת שהיא מטורפת ולא יציבה." שמעתי את הבחורה שהלכה לשירותים בזמן שחילקו מוחות לוחשת בלעג. נשימתה של אמילי נעתקה והיא התקרבה כמה צעדים לכיווני מכיוון שכבר ידעה מה הולך לקרות.
"מטורפת ולא יציבה?! מטורפ-, אני אתן לך מטורפת ולא יציבה ישר לתוך ה-"
"טוב," אמילי קטעה את דיבורי הנימוס שהפרחתי לכל עבר, "אני חושבת שאנחנו נלך עכשיו." אמרה בחיוך וגררה אותי מהמקום במאמצים רואיים לשבח. "אתה," פנתה לתומאס בקול קר כקרח, "בוא גם."
הוא נראה מבוהל כהוגן, אולי בגלל זה השאיר את גברת 'הכל-ציצים-בלי-שכל' לשבת לבדה על החוף ופנה בעקבותינו. ההליכה נמשכה רגעים קצרים, ולפתע אמילי הרפתה מאחיזתה. "אני אשאיר אתכם ללבן דברים." יידעה. "אם אני שומעת צרחות או ברזלים עפים," חשבה בקול, "טום, אני אבוא להציל אותך." הבטיחה ונעלמה מהמקום.
"סאמ-"
"מה הקטע שלך עם בחורות?" התרפצתי לפתע. קולי היה שקט יותר מקודם, אך היה ניתן להבחין בארסיות שנזלה לכל עבר.
"מה זאת אומרת?"
"למה אתה עם בחורות כל הזמן?" שאלתי בבירור יותר. "יש לך בעיית נטישה או משהו? מדהים גם שכל אחת מהן נראית כאילו הזמנת אותה מחברת הקלטות לסרטים כחולים."
"..את מקנאה?" קולו צבר את הביטחון שהיה כה אופיינו לתומאס, והוא נראה לועג מעט כעת. נותרתי דוממת ושקטה, מולידה את הרצון למחוק את כל היום הזה. זה וודאי ברור לו, למה הוא צריך לשאול?
"סמנתה," שמי התגלגל על שפתיו וזה צמרר אותי. "תגידי לי מה את מרגישה כלפיי." הוא פקד, עיניי נפערו בבהלה ולפני שהצלחתי לחשוב על דרך כלשהי על מנת לעצור את הכל, פלטתי את הדבר הנורא מכל.
"אני רוצה אותך."
הרמתי את מבטי לכיוונו בתקווה שאולי הוא לא שמע את מה שאמרתי, אולי גם המוח שלו נכבה לרגע. אבל הוא שמע הכל. מהמילים שאמרתי ועד הכנות שאפפה אותן. למרבה ההפתעה, הבחנתי בחיוך נמלט על שפתיו היפות, עיניו נראו כמלאות רווחה ואושר, אבל בטח רק דמיינתי.
"אני לא עושה איתה כלום." הוא הבטיח לפתע.
"עם מי?"
"עם הבחורה מהים," הסביר, "או עם כל בחורה בעצם, חוץ ממך." ליבי החל לדפוק במהירות, אבל הנחתי שזה היה תוצאת לוואי של הזעם והכעס שאחז בי קודם לכן. "אני לא יכול." אמר וקולו נטף תסכול.
עמדתי בשקט והבטתי בו בעניין. לא רציתי לשאול למה, אבל כל כך רציתי לדעת.
"יש לי בעיית...שליטה עצמית." הוא הסביר כשהבחין בפניי המתעניינות. "כשזה נוגע ל.."
"למה?" התפרצתי לדבריו מחוסר סבלנות. "סקס?" הצעתי כבדיחה.
"כן." הוא השיב, קולו רציני יותר מהמוות.
"מה כן?" צחקקתי כלא מבינה.
"יש לי חולשה לסקס." הסביר ומבטו חדר לתוך עיניי.
"חולשה לסקס.." מלמלתי בהלם.
"בגלל זה ניסיתי להתרחק, פחדתי שאעשה יותר ממה שאת רוצה." קולו היה כן ומתנצל.
"אה."
"נבהלתי מהעובדה שבכלל הגעתי למצב שבו נתתי לעצמי לאבד שליטה ככה." הוא התוודה וזה גרם לי להרגיש מיוחדת.
"אז אתה סקס פריק." אמרתי בניסיון גובר להכניע צחקוקים מתגנבים.
"את גורמת לי להישמע כמו מטורף." הוא אמר בשעה שלחיו האדימו והוא הרכין את ראשו.
"אתה סקס פריק." חזרתי על עצמי.
בחיי, זה קצת משעשע.
זה כל מה שיש לי להציע כרגע. ואגב, אלפי תודות על ההמלצות בבלוג הזה, ובבלוג הזה. תגיבו 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
