החיים הם הרבה יותר יפים כשאת מגלה שבחור מתעלם ממך רק בגלל שאת מגרה אותו באופן בלתי ניתן לשליטה. האוכל טעים בהרבה יותר כשנאמר על הסקס-אפיל שלך כי הוא נוטף לכל עבר. אפילו הזקנה שאחרים היו קוראים לה אמא לא כל כך מרגיזה בעצם קיומה כשחתיך אדמוני מספר כי היה מבצע בך את כל שגעונותיו המיניים.

השעה הייתה וודאי מאוחרת, השמיים החשיכו הרבה לפני ששמתי לב לכך, הבריזה הקרה התרוממה עם הופעת הכוכב הראשון והעלטה עטפה אותי באימה בשעה שחזרתי עם אמילי הביתה. על פניי היה פרוש חיוך שפשוט זעק 'חולה נפשית', אבל לא היה לי אכפת. שיערותיי סמרו לנוכח הרוח שליטפה את גבי החשוף, אבל לא היה לי אכפת. מצדי והדינוזאורים היו קמים לתחייה, הייתי מנופפת לעברם באדישות, כי לא היה לי איכפת. שטן שרמנטי רוצה אותי, הכל בסדר עכשיו.

למרות שהוא לא אמר את זה בבירור, כל שהיה זכור לי הוא הווידוי שזרקתי לעברו ללא שליטה, כאילו במחשבה שאם אוציא את זה לאוויר, זה יעלם.
אבל אני נוטה לאהוב את עצמי יותר מדי מכדי להגיד שהזיתי כשהחיוך החפוז עלה על פניו. חיוך שנדמה כי הפגין אושר טהור ואנחת רווחה. הוא כל כך שמח לשמוע שאני רוצה אותו מכיוון שפחד כי הדבר אינו הדדי. אני בחורה כה נהדרת ונפלאה, לכן הוא הרגיש שאינו מספיק טוב בשבילי. הוא מאוהב בי נואשות ולא יכול לחיות בלעדיי.

אולי אני אוהבת את עצמי יותר מדי אחרי הכל.

אמילי לא העזה לשאול דבר על מה שקרה, שתיקתה הייתה כה מעיקה עד שחשבתי להכאיב לה, גם אם התוצאות שהדבר יביא יהיו ציוצים תרנגוליים בלבד.
"למה את לא שואלת אותי מה היה?" נכנעתי ושאלתי אותה לבסוף.
"אני מפחדת שתחטיפי לי." היא התוודתה.
"אני לא אגע בך אפילו עם מקל," הבטחתי בגועל, "עכשיו תשאלי." פקדתי.
"מה-"
"אוה, אני מאוד שמחה ששאלת." קטעתי אותה בגסות והתחלתי בסיפורי. נידבתי כל פיסת מידע קטנה שעוד נותרה טריה בראשי, מהצורה שבה הוא דיבר ועד להבעות פניו. אמילי נותרה דוממת במשך כל המעשיה והערכתי אותה על כך שהצליחה לסתום את פיה ליותר מחמש דקות בלבד. עינייה התרחבו כשסיפרתי כי הוא פקד עליי לספר לו מה אני מרגישה, קולה נחנק מצחוק כשסיפרתי על כך שהוא חולה מין.
"לסיכמו של דבר," הודעתי בחיוך, "הוא רוצה אותי."
"ואיך הגעת למסקנה הזאת בדיוק?" קולה נשמע מפקפק.
"שאני אספר את הסיפור מהתחלה?" שאלתי ברוגז.
"אני שואלת, כי הדמיון שלך ידוע בשעות הנוספות שהוא עובד." היא אמרה בקולה היידען והמייגע.
"ואני אומרת, שאם לא תסתמי אז אולי אתחיל לתקוע בך מקלות אחרי הכל." הודעתי בחיוך.
"טוב לדעת שמעריכים את דעתך.." היא מלמלה תחת שפתיה, גורמת לי לפרוץ בצחקוקים ילדותיים.

נפרדנו וכל אחת פנתה לדרכה, החיוך עוד קישט את פניי בשעה שנכנסתי לביתי והבחנתי באמא יושבת וצופה באחת מאופרות הסבון שלה. בחיי, היא כזאת נקבה לפעמים.
"משהו מעניין?" שאלתי, יוזמת שיחה.
"אלחנדרו שכב עם אחותו." היא פלטה ביסח דעת.
"אני מאוד שמחה בשבילו."
"מה יש לעשות בים אחרי שהשמש שוקעת?" היא חקרה לפתע.
"סמים, זנות וברביקיו." נידבתי, והיא הנהנה באישור.
"יש לך שיעורים למחר?" היא שאלה, פניה לא ניתקים ממסך הטלוויזיה.
"כן."
"את צריכה עזרה?" הציעה.
"אמא, אולי עשית הרבה דברים בחייך, אבל את זקנה, ואנשים זקנים הם חסרי תועלת." אמרתי במהירות ורצתי לחדרי, צעקותיה הזועמות נבלעות מבין צחוקי הרם.
היא שונאת כשאני קוראת לה זקנה. היא לא כזאת, האמת. אבל אני נהינת להגיד זאת בכל זאת. אתם יודעים, בשביל ההטבות הקטנות, כמו אוכל והתמוטטות עצביה.

דילגתי את דרכי לחדר והבטתי בערימת הספרים שנחה על השולחן. לאחר חשיבה מעמיקה מאוד של עשר שניות שלמות דחפתי את הנחוץ ביותר מתוך הערימה אל תוך התיק ופניתי לכיוון המיטה. הכנת שיעורים רק יביאו לקלקולו של היום הטוב ביותר בחיי.


..אבל תומאס לא אמר שהוא רוצה אותי.
זה הולך להיות לילה ארוך.

~

ביום למחרת, כל שלוות הנפש שאחזה בי קודם לכן נעלמה כלא הייתה. במקומה, הופיעה חרדה נפשית שהוציאה אותי מדעתי.
חלמתי בלילה על כך שאני מספרת לכל העולם שאני ותומאס ביחד, פניי נוטפות אושר עילאי, אבל אז הבחור המדובר מגיע וצוחק עליי בפני כולם בטענה שהוא מעולם לא אמר כך ושאני חיה באשליות. לאחר מכן, הכל נהיה הזוי ולא שפוי, כי חלמתי שאני שוחה בתוך קערה עצומה עם פודינג אדום, אבל לא הרגשתי שהדבר היה רלוונטי.

"אני כבר לא מכירה אותך." אמילי ייבבה בדרכינו לבית הספר.
"מה עשיתי?" שאלתי בבהלה.
"..התאהבת." היא אמרה בגועל, שוכחת לגמרי מהעובדה שיש לה חבר כבר קרוב לשלושה נצחים.
"אל תדברי שטויות." צחקקתי בהיסוס, החרדה עוד לא נטשה. "אבל מה אם באמת דמיינתי הכל?" הייתי אובדת עצות.
"נראה לפי הדרך שבה הוא יתנהג היום." היא הרגיעה, אבל לא באמת.


מה שקרה אחר כך, אזכור לשארית חיי, למרות שהדבר לא היה הגיוני בכלל.
אמילי הודיעה שתומאס בדיוק נכנס בשערי המסדרון, רק למשמע שמו ליבי החל לדפוק במהירות, מוחי אפילו לא תהה למה לצפות.
"הוא מתקרב לכאן." היא אמרה, קולה הסגיר מעט התרגשות.
הסתובבתי לכיוונו ובירכתי בחיוך שאולי לא נראה כה שמח באותו רגע.
"היי." הוא אמר, קולו כסימפוניה באוזניי.
"היי." השבתי.
"אני אשאיר אתכם, ציפורי אהבה, לבד." אמילי אמרה לפתע ונעלמה מהמקום. עיניי לא זזו מעינייו לא לרגע. מבטי וודאי היה חולמני והסגיר טמטום וחוסר אינטיליגנציה, אבל זה הרגיש בסדר. הוא צחקק מעט וחשתי בעליונות שהפגין, הוא וודאי חסין לרגשות כאלה.
הדבר הרגיז אותי, אולי משום שזה חיזק את החשדות בקשר לשאלה האם הדמיון שלי עובד שעות נוספות או לא. מה אם אני עושה מעצמי צחוק גמור, והבחור אדיש מכיוון שלא יודע מה לעשות איתי? מה אם הוא חייך כי המילים שפלטתי טפחו לו על האגו בנדיבות? הוא בחור, הם מסוגלים לדברים כאלה. הכל עניין של חוסר לב ורצון בלתי פוסק לאכול.
"לא אמרת לי מה אתה מרגיש כלפיי." ירקתי לפתע. אפשר היה לחשוב שמישהו ציווה עליי להגיד כך, אך הופתעתי לגלות שכל העניין היה ביוזמתי המטופשת.
הוא הסמיק, הצבע הוורוד קישט את לחיו בצורה כה בלתי מורגלת, ואז הכל נהיה שחור.

רגע לאחר מכן, הוא עמד מולי והבעתו הייתה נבוכה וסמוקה. הוא אמר: "תשכחי מכל מה שאמרתי בחמש הדקות האחרונות." והלך מהמקום. עיניי נפערו באימה כשהבנתי למה מילותיו גרמו כרגע.
הבחור שפך את ליבו במשך חמש דקות שלמות, ואז פקד עליי לשכוח זאת?

~

"החלטתי." אמרתי לאמילי שעות לאחר מכן בארוחת הצהריים.
"מה?" היא שאלה, פיה מלא באוכל.
"אני מספרת לו על הקללה." הודעתי בדרמטיות, קולי נחוש ועיני יורקות גיצים.
לאחר ששמעה מה אמרתי, במהירות נחנקה מהכמויות העצומות של המזון שדחפה לפיה וירקה הכל בחזרה לצלחת.



אני נשבעת לכם, היא חזיר בתחפושת.

---