טוב, אז לא נהגתי בחוכמה יתרה כששחכתי לשאול את תומאס לאן נלך ובאיזה שעה ניפגש. החוכמה המדוברת שמשום מה נוזלת כשהוא נמצא בסביבה נדמת לנטוש אותי בשדה קרב עמוס באמרות שנונות מכיוונו ומלמולים לא מובנים מכיווני בכל פעם שהחיוך העקום חוזר לקשט את פניו.
מעולם לא הייתי מהבחורות שאיבדו את יכולתן לדבר כשבשר טרי ומשובח היה מתקרב אליהן ומנסה לכשף אותן עם ריח גברי שמשך בצורה מגוחכת. אולי אני חייה עם אמא יותר מדי זמן. קראתי במאמר שאמהות נוהגות להעביר לילדים שלהן את ההתנהגות שהייתה מוטבעת עליהן בצעירותן, ואמא בהחלט נהגה להפוך לתמיסה נוזלית ומצחקקת בכל פעם שבחור שווה היה מתקרב. היא התחתנה עם אבא, אחרי הכל.

השמש החלה לשקוע, שעת הדמדומים התקרבה במהירות מפתיעה ואני רק יצאתי משערי בית הספר. אמילי התעכבה לשוחח עם המורה לספרות על העבודה הנוספת שקיבלה את הנכשל המאיים. אני חושבת שהמורה הזה מחפש אותה.
מלפניי הלכו שלוש בנות שאת חלקן זכרתי מאחד השיעורים היום, אני לא נוטה להקדיש תשומת לב מיותרת לבחורות ש'וורוד' בשבילן הוא אלוהים וכל מוזיקה שהיא לא פופ-גורם-לאוזניים-לדמם, משמעה - גהינום.
"ראית אותו היום?" שמעתי אותן משוחחות בהתלהבות. אחת מהן הייתה בלונדינית ושופעת להפליא בחלק האחורי, אם להגיד בעדינות, ועינייה נצצו למשמע נושא השיחה שעוד לא התבהר לי.
"כל הגוף המהמם הזה שלו" הן זימרו באושר, "חשבתי שאמות ממצב חתיכות-יתרה."
חתיכות יתרה? יכולתי לנחש על מי הן יכולות לדבר ב..הערכה כזו.
"טום הזה יכול לשגע כל בחורה בתיכון הזה, אם לא בעיר כולה" אחת מהבחורות צחקקה, "השיער האדמוני הזה כל כך מיוחד שפשוט מתחשק לך להעביר את היד ולהסניף את הניחוח" עינייה נעצמו והיא נראתה מרחפת לכמה רגעים. שני האחרות פרצו בצחוק מתגלגל וזימרו את שמו, 'טום!' מדי כמה שניות. זה הספיק לי.
"אוה, תומאס" אמרתי בלעג בזמן שחלפתי על פניהן, "תעשה לי גדוד, תעשה לי שבט, וסלט פירות אם אתה כבר בתהליך" כעת עקפתי אותן. הסתובבתי כך שיראו את פניי ואמרתי בחיוך הכי מנומס שהצלחתי לגייס באותו רגע, "תמצאו חיים, יקירות" והמשכתי ללכת לביתי בהרגשה מסופקת, אם כי נרגזת מעט.

~

משום שלא הפגנתי חוכמה היום כשהסכמתי לצאת עם תומאס מבלי להחליט על מיקום, שעה וכל הדברים הבסיסיים האלה שקובעים לפני שיוצאים לפגישה,
אבל רגע, מה הם, בעצם, כל הדברים הבסיסיים האלה? כשחושבים על זה, אני לא נוהגת לצאת לפגישות, ומעולם לא נהגתי. כל הבחורים שאי פעם היו איתי בקשר נהגו לגשת ישר לעניינים, עד כמה שהכבוד העצמי שלי איפשר כמובן, כך שכעת אני נמצאת בסביבה לא מוכרת ומרעננת באופן בלתי צפוי.
אבל בכל מקרה, משום שעשיתי את כל הדברים המטופשים להפליא האלה, החלטתי שיהיה עדיף להיות מוכנה ולחכות לו למקרה שיגיע. אם יגיע.
לא התלבשתי בהידור מתנשא ובולט, רק גופייה וחצאית שהוותה הפרה חמורה של חוק חשיפת הרגליים המקסימלית של אמא.
כשחושבים על זה, היו לה הרבה חוקים, ורובם נגעו והתיימרו לשמור על תומתה של נערה צעירה וטיפשה, שהמילה 'תמימות' לא נכללה באוצר המילים שלה מלכתחילה, אבל את זה היא לא הייתה צריכה לדעת.

כן, על התומה שלי.

טוב, לשמחתה של אמא, התומה עדיין במקום, והיא לא מתכוונת להיעלם בזמן הקרוב.

אלא אם כן בחורים מסויימים הולכים להמשיך לחייך חיוכים עקומים ומגרים שכאלה.

..אני שונאת סקס-אפיל.

ניתחתי את מראי הכולל במראה בשעה ששמעתי נקישות קלות על החלון הסגור. הדבר נמשך כחמש דקות ורק אז שקלתי את העובדה שיכול להיות שמישהו מנסה למשוך את תשומת ליבי. דילגתי לעבר החלון במהירות ופתחתי אותו בתנופה חדה, רק כדי למצוא את תומאס עומד מתחת לעדן החלון ועל פניו חיוך זחוח.
"תודה לאל" הוא נאנח, "כבר נגמרו לי האבנים לזרוק."
"ואני מניחה שלדפוק בדלת הוא לא מנהג שאתה נוטה להשתמש בו?" גיחחתי קלות כשהבחנתי בהר האבנים הקטן שנח מול עיניי.
"אני בעד המקוריות" הוא אמר בגאווה.
"והוונדליזם" נזפתי והצבעתי לכיוון סדק שנראה על החלון.
"טוב, לא כללתי את העובדה שאת לא שומעת בתוכניות המקוריות שלי" הוא אמר בחיוך והוסיף, "בואי" קרא בציווי, מכריח אותי לבצע, אם כי לא התנגדתי במיוחד.
חייכתי, מעט מאושרת מדי למראהו משהייתי מצפה, ונעלמתי מפתח החלון. אספתי דברים חיוניים כמו סלולרי וארנק וקיפצתי במורד המדרגות.
"לאן את הולכת?" שמעתי את אמא חוקרת.
"לטייל" עניתי בשעה שנעלתי את נעליי.
"את מאוד עסוקה בזמן האחרון" היא מבחינה.
"כן, טוב" הבהרתי, "כל כך הרבה דברים לראות, אנשים לעשות" סיפרתי ברוח לב נדיבה, "לא אחזור מאוחר" אמרתי ונעלמתי מעבר לדלת הכניסה, מותירה את אמא דומייה ופעורת פה.

..אני באמת אכזרית.

~

"אז, לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי בשעה שהתהלכנו בשכונת ביתי. בפעמים שהוא לא הביט בי בצורה החודרנית שתמיד נהג לעשות, הצלחתי להגניב מבטים חפוזים לפניו. הוא נראה שליו ומאושר. הלילה כבר ירד, גורם לירח להעניק לפניו זוהר על טבעי. הוא לבש חולצה מכופתרת, ונראה אלגנטי להחריד. חשתי לא לבושה בהתאם.
"טוב, יש שינוי קטן בתוכניות" הוא הבהיר במובכה קלה, "סבתא שלי לא מרגישה טוב, ואני מוכרח להשגיח עליה" הוא גירד את ראשו ונראה כמו ילד קטן שהואשם בגניבת עוגיה שנאפתה דקות ספורות קודם לכן. "אז יש לך שני אפשרויות" הוא הציע, "את יכולה לבוא ולבלות איתי בבית או שנדחה לפעם אחרת" האפשרות השנייה יצאה מפיו במהירות כך שלקח לי זמן להבין מה הוא אמר.
"טוב" שקלתי לרגע, "אם אחזור עכשיו הביתה, אני מפחדת שינעלו אותי במרתף לשארית חיי" נזכרתי במשפט הקטן שאמרתי לאמא, נתקפת חרטה אם כי יותר שעשוע. "אני מעדיפה לדחות את התקרית הזאת, כך שכנראה אנחנו הולכים אלייך" אמרתי בחיוך, רגע לפני שקלטתי מה הרגע אמרתי.

אני הולכת לבית שלו.

לפגוש את סבתא שלו.

ההורים שלו יהיו שם?

..לא טוב, אני לובשת חצאית של חשפניות.

~

"אני בבית!" תומאס בירך בשעה שעמדנו בכניסה לביתו, מתעלם לחלוטין ממלמולי המחאה והחרטה שפיזרתי.
"טומי" שמעתי קול מבוגר מתקרב לכיוונינו, וסידרתי את שיערי בפעם האחרונה.
לפתע, נגלתה לעיניי קשישה נמוכה, שיערה האפור היה אסוף בקוקיה גדולה בצורה מגוחכת והיא לבשה שמלה פרחונית עם סינר לבן למותנייה. מעולם לא פגשתי אישה שנראתה טובת לב ואדיבה יותר ממנה. אני חושבת שהלב שלי פרפר בתחושת אהבה כשהנחתי את עיניי עליה.
"הכלבים הארורים האלה שוב עקרו את הפרחים שלי, שאש השטן תשרוף אותם לא רחמים" היא אמרה לפתע, גורמת לפי ליפול ולפגוע ברצפה.

אז אפשר לזרוק את טוב הלב והאדיבות לזבל, אה?

"אני אטפל בהם" תומאס השיב בחיוך מחמם. לרגע הוא נראה כאילו הוא הסבתא, וחשתי בתחושת החלחלה שעברה בי. "יש לנו בונים בגינה" הוא הסביר לי, "סבתא..לא כל כך מעריכה את זה."
"שיישרפו באש הגהינום", השבתי בחיוך ופניתי לעבר סבתו, "שלום, אני סמנתה" הצגתי את עצמי.
"את חברה של טומי?" היא שאלה בחשד.
"לא, סבתא" תומאס מיהר להתערב, "היא רק באה לבקר" הסביר, "לראות מה שלומך."
"אוה, כמה שאת נחמדה" היא חייכה באדיבות והפנתה לנו את גבה, "בואו, יקיריי" קראה, "הכנתי עוגיות."
"אגב" תומאס לחש באוזני, "לסבתא שלי שי דרך מיוחדת להתבטא" אמר ומיהר אל סבתו. "שלא תגידי שלא הזהרתי אותך" הוא חייך ונעלם משדה ראייתי.

טוב, אני חושבת שהבנתי את זה ברגע שהיא שלחה את הבונים המסכנים לחיי נצח בחברתו של מר אני-שטן-הו-תשרפו-באש-האכזרית-שלי.

"מי את?" שמעתי קול חשדן מאחוריי גבי.
הסתובבתי מעצם ההלם שמישהו עומד מאחוריי ונאנקתי בהפתעה.
זו הייתה מן..גרסא מוקטנת וצעירה יותר של תומאס. אותו שיער אדמוני, עיניים חוקרות וחודרות, מבנה גוף מעוצב. חששתי שהגעתי לקוקו-לנד, ארץ המטורפות והחולות הנפשיות.
"אה-, אני סמנתה" השבתי לאחר כמה רגעים שבהם נאלצתי לקחת את עצמי בידיים, "באתי עם תומאס."
"..את חברה של אח שלי?" הוא שאל לאחר כמה רגעים שותקים.
"לא" ציחקקתי, תוהה למה כולם פה חושבים שאנחנו יוצאים.
"טוב, זה מוזר שהוא הביא בחורה הביתה" הוא הבהיר ועבר על פניי לעבר הסלון, הולך בכיוונו של אחיו. "את בטח מיוחדת" הודיע ונעלם.

מיוחדת?

אני די אוהבת איך שזה נשמע, למרבה הפלא. חלק ניכר מזה נבע מהעובדה שהייתי כזו בעיניו של תומאס.
אבל אני מדברת שטויות. 'מיוחדת' בשבילו היא בטח בחורה פוטנציאלית שתיתן גישה לתחתונים שלה.

"בואי שבי, יקירה" סבתו של תומאס החוותה לי לשבת לידה בשולחן האוכל, ומכיוון שהיא אמרה זאת בצורת פקודה, לא נותרה לי ברירה אלא לציית לה. כל המצב הרגיש מוזר בצורה מגוחכת.
"זה דילן" היא הצביעה לכיוון הגרסא הצעירה של תומאס בשעה שהוא התקרב לכיוונינו והתיישב מולי, "הוא בן שלושה-עשר."
"היי" בירכתי אותו שנית, אך הוא נותר אדיש ולא מתעניין.
תומאס התיישב מצידי השני וחייך במבוכה. נראה כי חיוכו אמר 'אני מצטער שיש לי משפחה מוזרה. בבקשה אל תברחי באימה'.
אבל למען האמת, לא הרגשתי צורך לעזוב בכלל. אומנם דילן היה שקט ונראה ממורמר בכל הזמן שישבנו מסביב לשולחן אך סבתם דאגה לשמור על נושאי שיחה זורמים.
"את בטח תוהה איפה ההורים של תומאס" היא אמרה לפתע.
"ממ" הנהנתי בפה מלא בעוגיות חמימות.
"טוב, אמא שלו מתה" היא אמרה, על פניה חיוך אגבי, וגם הבעותיהם של תומאס ודילן לא השתנו. "אבא שלו בנסיעות רוב הזמן, אז גם הנבלה הזאת יכולה להתקבל כ'מתה'. הבעל שלי מת גם כן" היא אמרה ודחפה עוגיה לפיה, פניה לבשו ארשת מאיימת ומפחידה. "אנחנו מתפגרים כמו זבובים בבית הזה."
הבטתי סביב השולחן ונראה שנושא השיחה לא הזיז לאף אחד מנכדיה. או לפחות כך הם הראו.
"גם אבא שלי מת" סיפרתי, מבחינה בזווית עיני את התעוררותו לחיים של תומאס. הוא נראה מעוניין לפתע.
"אוה, באמת?" סבתו שאלה בתדהמה, אך לא נראתה מצטערת. זה לא ציער גם אותי, התחשב בעובדה שמעולם לא יצא לי להכיר אותו בשנים שבהם הזיכרון שלי פעל. "כן" השבתי, "אבל הוא מת כשהייתי ממש צעירה, כך שזה לא ממש מעציב אותי" סיפרתי.
"כמה חבל" היא אמרה ולקחה עוד עוגייה לפייה. זה נתן לי הזדמנות להביט סביב החדר ולהבחין באווירה הביתית ששררה במקום.
"בואו נחליף נושא" תומאס אמר לפתע.
"טוב" הסבתא הסכימה ונראתה שוקלת לרגע איזה שאלה תוכל לשאול. "אם כך" אמרה, "האם טומי פה זכה לקטוף את בתולייך?"

תומאס נחנק מהעוגיה שלו.

"לא, לא" מיהרתי לשלול את האפשרות. אלוהים ישמור, זאת חתיכת סבתא.
מולי, יכלתי לראות איך עיניו של דילן הוארו מעט.

"ספרי לי מה את חושבת על טומי" סבתו פקדה, גורמת למוחי להפסיק לפעול. במהרה פתחתי את פי וסיפרתי כל מה שעלה על מוחי. "טוב, אני חושבת שהוא מאוד שווה, אבל אתם בטח יכולים לשים לב" ברברתי, "הוא חכם, שנון ומקורי" שקלתי עוד תארים מתאימים, "ואני חושבת שהוא מצחיק כשהוא נראה מופתע כי האף שלו מתקמט והעיניים שלו נראות רכות לפתע." הבחנתי שכל סובבי השולחן הביטו בי בתדהמה, אבל זה לא מנע ממני להמשיך לדבר. "השיער האדמוני הזה שלו מטריף אותי, והחיוכים העקומים שלו גורמים לי לרטוט מרוב שאני מתגרה." התנשמתי והבטתי בסועדי העוגיות. כולם הביטו בי בהלם ותדהמה.
"שאני אמות" דילן אמר לפתע מבין צחקוקים נבלעים, "זה ממש מביך."



הצורך לעזוב? אני חושבת שהוא כרגע התעורר.

---