שלוש מילים. זה כל מה שנדרש על מנת שאמס. שיער אדמוני, אופי מחוספס וקצת "אני אוהב אותך" לקינוח. בין אם כוונת התחילה הייתה שם, ובין אם הדבר נעשה כאות של תודה ללא כל משמעות נסתרת. המילים יצאו מפיו בצורה חפוזה, כמעט בלתי ניתנות להבנה, אבל הן היו שם. נחו באוויר בצורה לא נוחה, מטשטשות אותי באופוריה שפיזרו לכל עבר. השתוקקתי לשמוע אותו אומר זאת שוב, נמלאתי רצון עז וילדותי לגרום לו ללחוש לי את המילים יומם ולילה. זה הרגיש מוזר, לשמוע זאת ללא כל אזהרה. ההתרגשות שהציפה את גופי אחזה גם באפקט מחייה, כמו סם ממריץ. הישר מעמקי הקיבה ועד לקצוות שיערי. אפשר לחשוב שידיו טיילו עליי בשעה שאמר זאת. אפשר לחשוב שהוא עשה את הדברים האלה שהוא כה טוב בהם, אלה שגורמים לי לצווח חלושות ולרטוט כמו חתולה מגורה בשעה שההברות הטהורות ברחו מבין שפתיו.
הוא היה בחור קסום ושטני שאהב אותי, בין אם הוא התכוון לכך או לא.
זעתי באי נוחות בשעה שהוא רכן על ברכיו והמשיך לעסוק בטלסקופ הארור כאילו החיים שלו היו תלויים בכך.
"תגיד את זה שוב." דרשתי שנית, חסרת סבלנות לחלוטין.
"מה?" נראה כי המוח שלו חזר לפעול סוף סוף, והוא הביט בי בתמיהה.
"תגיד את זה שוב." מלמלתי בציפייה, מעט דואגת. עיניי וודאי נראו כגודלם של אבטיחים.
"להגיד מה?"
"את מה שאמרת לפני רגע." ביקשתי, אומללות נמלטת מבין שפתיי.
"אין לי שמץ של מושג על מה את מדברת." הוא צחקק באי הבנה והתרומם מכריעתו.
"א-אבל אמרת את זה." פלטתי בעודי נלחמת בדחף העז לפרוץ בבכי. זה הרגיש כמו אלפי יתדות בעמוד השדרה. אלפי חרבות שפילחו דרך כל חלק בגופי. הוא אמר את זה.
"טיפשונת, אני לא מבין אותך." הוא צחקק שנית וסגר את הפער בנינו בצעד וחצי בלבד. ידו העיפה קצוות שיער קרה מפניי ועיניו הקרינו חום כאילו אמר שאוהב אותי שוב פעם. "תודה על המתנה." חיוכו המודה מעולם לא נראה טוב כל כך. "אני מת עליה."
שפתיו נסגרו על שפתיי לנשיקה קצרה ועדינה. נוצרה התחושה שהוא מנשק פסל שברירי ולא את סמנתה, שהייתה רחוקה באלפי שנות אור מלהיות אי פעם שברירית. או צנועה. או נדיבה. או מתחשבת. *שיעול*.
הוא הניח את ידיו על לחיי והפך את הנשיקה לעמוקה יותר בין רגע. נשיקתו הרחיקה את הדאגה והאומללות, מגע ידיו הרעיד חלקים מביכים בגופי. יחסית לפעמים הקדומות שבהן התנשקנו, זו הייתה שונה בהחלט. עדינה ומתחשבת יותר, מרגיעה ומענגת פי כמה. הוא נישק כאילו אהב אותי, מה הבעיה להגיד את זה?
~
"החיים שלך הם כמו אגדה." אמילי נאנחה בעודה נוחתת בכבדות עם ראשה על הכרית בחדרי. זה היה הערב אחרי מסיבת חג המולד, ואמילי החליטה לבלות את מרבית חופשת החורף רובצת על מיטתי כמו שמנה עצלנית. היא בהחלט לא הייתה כזו, אבל כל אחד צריך מנוחה מחיי הוללות וחוסר מזון בגוף. בגלל עודף הזמן שהיה ברשותנו, הוכרחתי לדווח על כל פרט ותנועת ידיים מאותו הערב.
"כן, אני היא המכשפה שמתה בסוף בשעה שאהובה הולך ומתחתן עם המלכה." מלמלתי בעוד גלגול עיניים שאמילי נטתה לראות לעיתים כה קרובות.
"לפחות תתנחמי בעובדה שהמכשפות תמיד יפיפיות בצורה מרושעת שכזו."
"לא באגדות שאני קראתי."
"אני חושבת שאת צריכה לספר לו." היא אמרה לפתע, קולה רציני ומבטה נוקב.
"לספר לו מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"שהוא פלט שהוא אוהב אותך." אצבע ארוכה ורזה הופנתה מאשימה לכיווני.
"אני מתערבת איתך שהוא לא התכוון לזה בצורה הזו." מחיתי, "הוא בטח אוהב אותי בצורה ידידותית כזו. ידידותית עם הטבות כזו." מלמלתי.
"בחיי, את מפגרת." כעת זה היה תורה של אמילי לגלגל עיניים, והיא לא עשתה זאת בצורה טובה במיוחד.
"איך אני אמורה להגיד לו דבר כזה?" שאלתי בחוסר אונים. " 'כן תומאס, אמרת שאתה אוהב אותי לפני כמה ימים, אתה יכול להגיד את זה שוב בבקשה?' "
"משהו כזה, כן." אמילי הנהנה באישור.
"אוח," נאנחתי בעייפות, "אני צריכה למצוא חברות חכמות יותר."
~
אמילי כבר ברחה לביתה בשעה שישבתי לשולחן המטבח ושיחקתי עם האוכל שהיה אמור להיות ארוחת הערב. אימא ישבה שקטה מעברו השני של השולחן, מביטה בי בסקרנות שעורבבה עם שעשוע ודאגה.
"לא." עניתי לשאלה שהיא וודאי שאלה בראשה.
"אני אימא שלך," היא התלוננה לפתע, "את צריכה לספר לי דברים."
"באמת, אימא," נאנחתי, "סתרת את עצמך לגמרי במשפט הזה." יידעתי אותה.
"על מה את מדברת?"
"העובדה שאת אימא שלי היא הסיבה העיקרית לכך שאני לא מספרת לך דברים." הסברתי בקוצר רוח.
"שיהיה." לחייה התנפחו ברוגז והיא פנתה לחפור עם המזלג בתוך הצלחת שלה כאילו אוצר נסתר יתגלה בכל רגע ויגאל אותה מייסוריה. "רק רציתי לדעת מתי תביאי את הבחור הזה לפגוש אותי." היא התלוננה.
"איזה בחור?" נחנקתי ממעט האוכל שסוף סוף מצא את דרכו לפה שלי. לא לזמן ארוך מספיק, באופן טראגי ומלנכולי. "איך את יודעת?" התעניינתי.
"אחת ההטבות בלהיות אימא." היא הסבירה. "אני מריחה עלייך טסטוסטרון."
"ואם אני גברית מטבעי?" התגריתי.
"זה היה מסביר את הנרקיסיזם." היא נראתה שוקלת מעט לרגע. "ואת השוביניזם."
הבטתי בה בשנאה עזה וקברתי את פי בחתיכות בשר שנחו בצלחת. "אמהות זה סבל." קבעתי.
"ילדים זה השטן." היא השיבה בחיוך.
"בסדר, אז באופן היפותטי, אם בחור אמר לבחורה שהוא אוהב אותה אבל הוא לא זוכר את זה ובטח גם לא התכוון לכך, הבחורה ההיפותטית צריכה לספר לו על כך?" פלטתי בחוסר סבלנות.
"אני חושבת שהבחורה ההיפותטית צריכה לשאול אותו מה הוא מרגיש במקום לשקוע בייסורים עצמיים וחוסר וודאות." היא השיבה, קולה יידעני ומרגיז.
"בסדר." השבתי, לא מרוצה מתשובתה. הרמתי את מבטי על מנת להגיד לה שאהיה בחדרי והבחנתי בעיניים הנוצצות מדמעות שהביטה דרכן. היא נראתה מאושרת ונרגשת בו זמנית.
"מה קרה?!" שאלתי בבהלה.
בתגובה, היא רק הביטה בי כמה רגעים שקטים, ולאחר מכן מלמלה חלושות, "מישהו אוהב אותך."
"היפותטי!" צעקתי עליה בלחיים סמוקות ורקעתי לחדרי בעודי ממלמלת קללות מביכות תחת אפי.
דלת חדרי נטרקה בצורה חזקה אף יותר משתכננתי, אבל כה זה כשאת משלבת בתנועה אחת את כל התסכול שאת חשה. אם לא הייתי בחורה אמיצה להפליא וחזקה להחריד, כבר הייתי מתפוצצת.
נשכבתי על מיטתי בכבדות, מרפה כל שריר בגופי. כל העניין עם תומאס הרס אותי. ארור יהיה השטן החלקלק על היותו אוחז ביכולת להכניע אותי למצבים כאלה. בשעה שחוט המחשבה שלי נדד לעבר אותו ערב גורלי, ליבי החל לפעום באופן מאוד דומה לפעם ההיא. הוא היה מסוגל להחסיר פעימה מליבי ולזרזה בו זמנית. רק שטנים ושדים יודעים כוחות כאלה.
השעות רצו והלילה כבר ירד. שכבתי במיטתי כשעיניי כבר כבדות מידי וגופי רפוי יתר על המידה. רגע אחד לפני שהשינה פקדה אותי, הבנתי כי יש רק דרך אחת להפסיק את כל הייסורים הללו. הייתי חייבת לשאול אותו.
ואז אני אהרוג אותו על כך שהפך אותי לנמושה כזו.
~
"אני רוצה לדבר איתך." מלמלתי לתומאס בטלפון כמה דקות לאחר שהתעוררתי, קולי נחוש למרות היותו צרוד.
"מממ," נשמע שגם הוא כרגע התעורר. "זה לא נשמע טוב."
"תלוי מה יהיה לך להגיד." השבתי במעט שעשוע.
"בואי אליי." הוא הציע.
"טוב," השבתי, "מתי?"
"מתי שאת רוצה. אני לא אברח לשום מקום." קולו נשמע מתגרה.
"אני אבוא עוד שעה." הבטחתי וניתקתי בפרידה חפוזה. הייתי לחוצה יותר מדי.
מיהרתי להתלבש וכעבור ארבעים דקות כבר הייתי בדרכי לביתו, כפות ידיי מזיעות וליבי דופק במהירות. במהלך הדרך הלא ארוכה מספיק, הספקתי לעלות במוחי כל תרחיש אפשרי שיכול להיווצר לאחר שאשאל אם הוא התכוון לכך שהוא אוהב אותי. זה הגיע היישר מווידוי רומנטי להחריד ועד לצחקוקים מזלזלים וגירושי מביתו.
הבחור בהחלט השפיע עליי. גרם לי להתרגש מדברים פשוטים כל כך, לעשות עניין משטויות כאלו. הוא הפך אותי לרכרוכית ורגשנית, כזו שסופה וודאי יהיה הזלת דמעות מול סרט דרמה כשדלי של גלידה עם ארבעים מיליון קלוריות נח בחיקה. הוא הפך אותי לבחורה.
עד שהגעתי לדלת ביתו, כבר הספקתי לבנות מספיק זעם בשביל להרוס בחור מגודל. כשצלצלתי בפעמון, כבר בערתי מכעס ילדותי. ברגע שתומאס פתח את הדלת, נראה כי הפשרתי והאדים יצאו לי מהאוזניים. תחושה של דגדוגים שררה בבטני והשלווה לא איחרה ללטף את פניי. ברגע שהבנתי שלזה הוא מסוגל, זעם הורס המגודלים חזר לבעבע בקיבתי.
הבחור היה חלאה מוכשרת.
"היי." הוא אמר בקולו השרמנטי שהפיל בחורות קטנות לרגליו.
"היי." השבתי ונכנסתי לביתו. לא הייתי בחורה קטנה.
"שנלך לחדר שלי?"
"או-קיי." הסכמתי והלכתי אחריו במעלה המדרגות.
כשהגענו לחדרו, הבחנתי כי היה זה חדר של בחור מתבגר טיפוסי. הכול זעק "אני נער, רוצו לנפשותיכם" מלבד שידת קטנה בפינת החדר כשמספר לא מועט של ספרים נח עליה. בחור אינטליגנטי חמוד.
"אז מה רצית להגיד לי?" הוא שאל, מעיר אותי מהתפעלותי.
הסומק לא איחר להגיע בשעה שמלמלתי, "בקשר למסיבת חג המולד."
"מה בקשר אליה?" קולו הסגיר על סקרנותו.
"אחרי שהבאתי לך את המתנה." התחלתי בווידוי.
"שאהבתי מאוד." הוא השלים בחיוך.
"אז אחרי זה," חזרתי, "אמרת משהו."
"תודה?" גבתו הורמה כאות של חוסר הבנה.
"לא, משהו אחר." קטלתי.
"שזה אדיר?"
"לא."
"שזה הדבר הכי מגניב שאי פעם קיבלתי?" הוא ניסה את מזלו בשלישית.
"אמרת שאתה אוהב אותי!" פלטתי בתסכול.
"מ-מה?" הוא גמגם.
"אל תגרום לי להגיד את זה שוב." ביקשתי בהכנעה, הסומק שקישט את פניי נתן תחושה שהן בערו.
הרמתי את מבטי ופגשתי בפניו של תומאס, נראה כי הוא לא הסמיק פחות ממני. חלק בי חש גאה על כך שאני יכולה לגרום לו להאדים ככה.
מבטו נע הצידה והוא גירד את ראשו במבוכה. "לא תכננתי לזרוק את זה סתם ככה באוויר." אמר לבסוף.
"מה רע בלזרוק סתם ככה באוויר?" פלטתי ללא שליטה. "כל עוד זה מכוון, זה הדבר היחיד שאדם אי פעם רוצה לשמוע."
"באמת?" קולו נשמע המום.
"כן." ברברתי, ואז זה הכה בי. הבחור הזה שינה אותי. בין אם אני מוצאת זאת מרגיז או לא, השינוי הוא לטובה. לעזאזל, הוא גורם לי לרצות להיות טובה. אף אחד לא עשה את זה קודם. ובנוסף לכל השטויות הנפשיות האלה, לא יכולתי לעמוד בפניו. המבט שלו הכניע אותי, המגע שלו המיס אותי. הוא היה כל מה שיכולתי לבקש, ואפילו יותר. איך זה אפשרי שהוא היה יותר? זה הרגיש יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, אבל זה לא שינה לי באותו רגע. "אתה רוצה לנסות?" שאלתי לפתע.
הוא לא ענה לי, רק עמד שומם ומתחנן בעיניו. קיבלתי את זה כאות הסכמה, בלעתי רוק ואמרתי, "אני אוהבת אותך." בקול הנחוש ביותר שהצלחתי לגייס. עיניו נפערו לרווחה, פיו היה רגע מלפגוע ברצפה, וזה שעשע אותי. צמצמתי את הפער בנינו בכמה צעדים כך שכעת פניי היו מטרים ספורים מפניו. "אני אוהבת אותך." חזרתי שנית, ידיי מרפרפות על לחייו וקולי רך יותר יחסית לפעם הקודמת. "אני אוהבת אותך." אמרתי שוב ושוב, כאילו שייגמר לי האוויר לנשימה אם אפסיק להגיד זאת. עיניי היו רכות כפי שקולי היה. מבטי היה אוהב ועדין, ונראה כי זה מרגיע גם את מבטו שלו. "אני אוהבת אותך." מלמלתי פעם נוספת והנחתי נשיקה רופפת על שפתיו.
ידיו, שהיו רפויות לצד גופו עד עכשיו, נעטפו סביב מותניי וקירבו אותי אל חומו. הוא חדל להיות מופתע וחיוך קטן קישט את פניו. "גם אני." הוא השיב ברוך.
מה? מה? באמת?
רגע, מה?
אתם מריחים את זה? ריח של סוף.
בקרוב, אני מניחה.
אז הפרק הזה מתחבב עליי באופן מסויים, אך אני אשאיר את הדעות לשיקולכם.
אבל תגיבו, נהייתי מפונקת וחמישים תגובות לא מספיקות לי בכלל.
צ'או.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
