אני מרגישה כאילו אני לבד
כאילו אני נמצאת בחדר ענק שאין לו גבולות
אבל אין בו חלונות
הוא חשוך, בלי טיפת אור
יש לו רצפה של משבצות בשחור לבן
וכל מילה שאני מוציאה מהפה גומרת להד ענק.
אני מרגישה כאילו שאני בחדר הזה לבד
בלי אף אחד
ואני בוכה בפינה , כל הזמן
שאני שוכבת על הרצפה שלו וגוססת שם
ואין לי שיבוא ויושיט יד לעזרה
הדמעות שלי הופכות לדם לאט לאט
ואז לדמעות שחורות
כמו כאלה שכשבוכים עם איפור שחור,
כאילו שהייתי נסיכה קטנה
כזאת יפה
והכניסו אותי לחדר הזה
אמרו לי לחכות כמה שניות
והבטיחו לי שיבואו לקחת אותי
נעלו אותי שם
ושכחו ממני
ושם התבגרתי , וגדלתי
ואז השתגעתי , כי אני לבד .
הדבר היחיד שאני רוצה
זה לחזור לשדה הירוק והגדול שבו גדלתי
לחזור להיות מאושרת רק מזה שזורחת השמש
מזה שהדשא ירוק
ויש פרחים וצמחים,
אני אמורה להיות מאושרת לא?
כולם אומרים שכל מי שיפה צריכים להיות לה חיים יפים לא ?
כאלה שכל הבנים רודפים אחרייה ולא חסר לה דבר.
אבל לא,
עשו ממני משהו אחר , משהו שאני לא
אף אחד לא יהיה איתי
לא ליותר מסטוץ
ואני לא יכולה עם זה יותר
אני צריכה מישהו איתי ...
מישהו שיחבק , שינשק , שיאהב , שיגרום לי אושר מזה שהוא מחייך
ולא אחד שיהיה איתי כמה שעות - יצליח לנשק אותי .. יסמן קו ברשימה שלו ובזה זה נגמר
נמאס לי מזה כבר
ד'א - התמונה שהעלתי ברשימות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
# Plastic Dasha