כשעליתי לכיתה ז' בא אלינו לבית-ספר פסיכולוג ועשה לנו מבחני התאמה.
הוא הראה לי עשרים תמונות שונות, בזו אחר זו, ושאל אותי מה לא בסדר בהן.
הן כולן נראו לי בסדר גמור, אבל הוא התעקש והראה לי שוב את התמונה הראשונה עם הילד.
"מה לא בסדר בתמונה?" שאל בקול עייף.
עניתי לו שהתמונה בסדר גמור.
הוא נורא התרגז ואמר, "אתה לא רואה שלילד בתמונה אין אוזניים?"
האמת היא שעכשיו, כשהסתקלתי שוב על התמונה, באמת ראיתי שלילד אין אוזניים.
אבל התמונה עדיין נראתה לי בסדר גמור.
הפסיכולוג הגדיר אותי כ-"סובל מבעיות תפיסה חמורות", ושלח אותי לבית-ספר לנגרות.
בבית הספר התברר שאני סובל מאלרגיה לנסורת והועברתי למגמת רתכות.
הייתי בכלל לא רע במקצוע, אבל לא נהניתי ממנו.
לומר את האמת, לא נהניתי משום דבר במיוחד.
אחרי שגמרתי ללמוד, התחלתי לעבוד במפעל לצנורות.
המנהל שלי היה מהנדס מהטכניון. בחור מבריק.
אם היית מראה לו תמונה של ילד בלי אוזניים, או משהו כזה, היה עולה על זה חת-שתיים.
אחרי שעות העבודה הייתי נשאר במפעל ובונה לי צנורות מעוקלים כאלו, שנראו כמו נחשים מכורבלים,
והייתי מגלגל דרכם ג'ולות.
אני יודע שזה נשמע אידיוטי, אפילו לא נהניתי מזה, אבל בכל אופן המשכתי.
ערב אחד בניתי צינור שהיה ממש מורכב, עם המון עיקולים וסיבובים,
וכשגילגלתי את הג'ולה דרכו היא לא יצאה מהצד השני.
בהתחלה חשבתי שהיא נתקעה באמצע, אבל אחרי שניסיתי לגלגל פנימה עוד איזה עשרים ג'ולות,
הבנתי שהן פשוט נעלמות.
אני יודע שכל מה שאני אומר נשמע קצת מטופש וכולם יודעים שג'ולות לא נעלמות,
אבל כשהסתקלתי על הג'ולות שנכנסות לצינור מצד אחד ולא יוצאות מהצד השני זה אפילו לא נראה לי מוזר,
זה נראה לי פשוט בסדר גמור.
ואז החלטתי שאבנה שאבנה לי צינור גדול, בדיוק לפי אותו דגם, ואזחל דרכו עד שאעלם.
כשחשבתי על הרעיון הזה הייתי כל כך שמח שהתחלתי לצחוק, אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי
שצחקתי.
מאותו יום התחלתי לעבוד על הצינור הענק. כל ערב הייתי עובד עליו, ובבקרים הייתי מחביא את החלקים במחסן.
לקח לי עשרים יום לגמור לבנות אותו, בלילה האחרון לקח לי חמש שעות להרכיב אותו והוא תפס בערך חצי אולם.
כשהסתכלתי עליו מושלם, ומחכה לי, נזכרתי במורה שלי לסוציולוגיה שאמרה פעם, שהאדם הראשון,
שהשתמש במקל לא היה החזק ביותר שבטו, או החכם ביותר, הם לא היו צריכים מקלות,
אלא פשוט זה שהיה זקוק למקל יותר מכולם כדי לשרוד ולחפות על חולשתו.
אני לא חושב שהיה עוד אדם בעולם שרצה להיעלם יותר ממני,
ובגלל זה אני המצאתי את הצינור.
אני ולא המהנדס הגאון ההוא מהטכניון שמנהל את המפעל.
התחלתי לזחול בתוך הצינור, כשאני לא יודע מה יחכה לי מהצד השני, אולי יהיו שם ילדים בלי אוזניים,
שיושבים על גבעות של ג'ולות, אולי.
אני לא יודע מה בדיוק קרה אחרי שעברתי נקודה מסוימת בצינור, אני רק יודע שעכשיו אני כאן.
אני חושב שעכשיו אני מלאך,
זאת אומרת יש לי כנפיים ועיגול כזה מעל הראש,
ויש כאן עוד מאות כמוני.
כשהגעתי לכאן הם ישבו ושיחקו גם הג'ולות שגילגלתי דרך הצינור כמה שבועות קודם.
תמיד חשבתי שגן-עדן זה מקום בשביל אנשים שהיו טובים כל החיים שלהם, אבל זה לא ככה.
אלוהים יותר מדי רחום וחנון כדי שיחליט החלטה כזאת.
גן-עדן הוא פשוט מקום עבור אלו שבאמת לא היו מסוגלים להיות מאושרים על-פני כדור-הארץ.
הסבירו לי כאן שאנשים שמתאבדים חוזרים בחזרה לאדמה,
לחיות את חייהם מחדש, כי העובדה שלא היו מרוצים בגלגול אחד לא אומרת שלא ימצאו את מקומם באחר,
אבל אלו שלא מתאימים באמת לעולם,
מוצאים את דרכם לכאן,
לכל אחד יש את הדרך שלו לגן-עדן.
יש כאן טייסים, שכדי לבוא לכאן ביצעו loop בדיוק בנקודה מסוימת במשולש ברמודה.
נמצאות כאן עקרות-בית שעברו דרך החלק האחורי של ארון הכלים שלהן כדי להגיע הנה,
ומתימטיקאים שמצאו במרחב עיוותים טופולוגיים והצליחו להשתחל דרכם לפה.
אז אם אתה באמת לא מאושר שם למטה וכל מיני אנשים אומרים לך שאתה סובל מבעיות תפיסה חמורות,
חפש את הדרך שלך לכאן, וכשתמצא תביא אתך קלפים,
כבר די נמאס לנו מג'ולות.
O My God Help Me
בבלוג זה
בכל הבלוגים
