החיים הם חוויות קטנות של לעשות לפחד - דווקא

היא תמיד רצתה להיות חופשיה.
אבל היו דברים שמנעו ממנה להיות כזו:
הורים כבדים, מחויבויות, חוסר יציבות, חוסר ידע, חוסר חמצן...
היא התאהבה בגבר חופשי.
הוא היה פיכולוג ניפלא.
הוא הכיר את כל הנקודות הרותוחת, הכבדות , החלשות. החוטים הדקים. הקירות.
הוא ידע בדיוק איך לנטרל את האזעקה וליכבוש את השטח.
הוא היה יציב, חכם,מתוחכם,רגוע כמו הרוח... חופשי.
ולא פעם הסתקלה עליו והתפלאה לגבריות שלו, היציבות, הביטחות שלו.
היא אהבה את כל חלקיי הרוח הזו.
הוא לא היה צריך המוון זמן בכדיי לכבוש אותה.
איתו היא הייתה חלשה, היא כבר הייתה מיוסרת לאהבה הזו,כולה מוכנה.
היא הייתה מוכנה להכל למענו, שום דבר כבר לא היה עוצר אותה,
לא ההורים הכבדים, החברות הקרובות, המחויבות, היציבות, הידע ואיפילו לא הקירות שבנתה סביבה.
כשהוא היה לצידה, הכל כאילו היה מת.
אף ציפור לא תוכל לצייץ, אף רוח לא תוכל לסחוף, כלום לא יעצור אותה.
רק האהבה שלה תחייה באותו רגע.
רק היא. רק הוא.
באותו רגע אפילו אלוהים יעלם.
כי הוא יהיה האל. והיא האלה שלו.

למענו היא הייתה מוכנה לתת הכל... את הכבוד, הכוח, הגוף...
רק לקבל את החמצן הזה,
שרק הוא היה יכול לתת לה. היא הייתה זקוקה לו.
לאחר שפגשה אותו, כבר כלום לא היה קרוב יותר ממנו.
לא ההורים, החברות, המחויבות, החלומות, החופש...
רק הוא היה קיים.
היא הייתה מצפה שהיום יעבור שתוכל ללכת שוב אליו,
הייתה נלחמת בפרפרים הסוערים בביטנה,
העור ברווז שהיה עוטף את גופה העדין.
גוף של ילדה, גוף לא מוגן.
מחכה בקוצר רוח שהמעלית תעלה כבר לקומה הרביעית, לצלצל בפעמון.
הוא פותח לה את הדלת, מחייך(חיוך שאופיני רק לו) עוטף אותה בידייו ,מנשק בעדינות את שפתייה,
בדיוק כמו שהיא אוהבת, לא ידחוף את לשנו באגרסיביות, הכל בעדינות, בתשוקה אלוהית.
רק איתו היא מצאה את השפתיים שחיפשה. הידיים הגדולות והחזקות שרצתה.
כבר כלום לא היה קיים.
רק הוא, רק היא.

היא לא הייתה צריכה יותר כלום כדיי להרגיש את האושר, האושר התמים הזה.
אושר של ילדה.
הוא לא היה אל, הוא היה כמו כל אדם אנוש אחר.
הוא היה רק עוד טיפה בים.
אבל בשבילה הוא היה האוקיינוס הענק.
היא יכלה לטבוע בעינו. להסתכל עליו שעות.

לא היה דבר בעולם שיכול היה להפוך אותה יותר מאושרת מלעשות איתו אהבה.
לטעום את השפתיים החופשיות שלו, להרגיש את ידיו  מטיילות על גופה בחופשיות, להרגיש את גופה רועד לידו.
כשעשו אהבה והיא הייתה מרגישה איך הוא היה מתפשט בגופה, והדמעות היו כבר מעיימות לפרוץ.
דמעות של אושר. אושר של ילדה תמימה. שרצתה רק אותו, רק איתה.
פעם אפילו לאחר שהרגישה את הרטט הבלתי נשלט שלו מעלייה, שמעה אותו לוחש:' אני אוהב אותך '.
ואז נשכב לצידה מנסה לסדר את נישמתו, ומחבק אותה.
רק אז היא הייתה מרגישה את החמצן, החופש.  רק אז היא הייתה באמת חופשייה.
יש אושר בעולם ,הגדול מזה? או היכול להשתוות לזה?
אלה היו השניות המתמשכות, כשהיא התחננה שהזמן יעצור.
שלא יגיע זמן החופש להיגמר.

כיום היא כבר לא מכירה אותו יותר. הוא כבר אחר, הוא כבר לא הגבר הזה של החופש.
זה גבר אחר לגמריי... אבל בתת מודה שלו היא עדיין מרגישה את החמצן הזה שיש בו,
שהיה נותן לה פעם.
הוא נתן לה את החמצן הזה, והיא התאהבה בחופש הזה...
היא כבר לא מרגישה הילדה החלשה הזו, הילדה שלו.
היא כבר מרגישה בוגרת, בעלת יציבות, ביטחון עצמי, כוח עצום, ידע...
אבל עדיין ללא החמצן, ללא החופש.

לפעמים היא עוצמת את העיניים מדמיינת אותו שוב לידה... מנשק ומלטף כמו פעם... בחופשיות.
מחכה ליום בו שוב תפגוש אותו. ביום בו שוב תרגיש את החופש.
ביום שהיא תפגוש שוב את 'גבר החופש' , 'הגבר שלה'.
הוא יפתח את הדלת ובאותו הרגע הזמן יעצור.
הוא יחייך את החיוך שהיא אוהבת, הוא יחבק, וינשק בדיוק כמו שהיא אוהבת... בתשוקה של אלים.
באותו רגע כבר כלום לא יהיה קיים.
לא ההורים, החברות, המחוייבות, היציבות, הקירות, הכבוד.
רק היא. רק הוא.

גם עם קשה לפעמים,

אני אתגבר.

כי אותך נשבעתי לאהוב לנצח.

*Mili.Liberated